"ככה זה מרגיש" – פרק 31 'מישהו שישלים אותי'

הצלצול המוכר של השיר האהוב עליי של ברונו מארס צלצל מתוך האייפון שלי. ביד אחת, עניתי לאשלי שהופיעה על הצג ולחצתי על לחצן הרמקול. מיד חזרתי לעבוד על הציור שלי.
"שאנלי! מה את לובשת?" נשמע קולה המתוסכל. כבר דמיינתי לעצמי איך היא תציין ש'אין לה מה ללבוש' כמו בכל פעם שיש מסיבה או אירוע כל שהוא. "אין לי מה ללבוש!" היא צעקה באנחה גדולה. צחקתי בעוד שהחלפתי את העיפרון שבידי לעיפרון כהה יותר.
"לא מצחיק! נו מה את לובשת?" היא דיברה שוב. "אמ.. לא יודעת, לא התארגנתי עדיין" עניתי והמשכתי לשרטט על הדף. "לא התארגנת עדיין?! מה את עושה כל הזמן הזה" היא הרימה את קולה. "מציירת.. ואל תצעקי, גם את לא התחלת להתארגן!" החזרתי לה בגיחוך קטן.
"חוץ מזה.. מי מגיע באותה שעה למסיבה?" הוספתי. הייתה שתיקה לכמה שניות. "אוון. ואני הולכת איתו אז אני צריכה להתארגן מהר! אני באה לקחת ממך שמלה" היא אמרה ישר מבלי לבקש כמו שידעה וניתקה את השיחה. "בבקשה" מלמלתי לעצמי בגיחוך קטן.
"מותק? התחלת?" שמעתי את קולה של סבתא רוס וקפצתי במקום. "סבתא! לא אל תראי!" קראתי והסתרתי את כן הציור יחד עם סדין לבן שהיה מונח לידי על כיסא עץ ישן.
"אני צריכה לסיים את זה קודם" אמרתי בחיוך והנחתי את ידיי מאחוריי הגב, מגנה על הציור כשהיא התקדמה אליי. "כמובן" היא אמרה בצחקוק קטן.
"לא אמרת שאת יוצאת עם אוסטין לאן שהוא?" היא כיווצה את גבותיה והתיישבה על מיטתי. "הו כן, אני צריכה להתחיל להתלבש.." אמרתי בחיוך והרמתי את כן הציור בחזרה לפינה שאוסטין הכין לי, עם הסדין עדיין עליו.
"אני נכנסת להתקלח, אם אשלי באה אל תיבהלי כשהיא תגנוב לי שמלה מהארון ותברח" אמרתי בחיוך ונכנסתי לחדר המקלחת לא לפני שלקחתי מגבת נקייה מהארון.

כשאוסטין החנה את האופנוע ועשה את ה'כניסה' המוגזמת מידיי שלו, נעמדנו בתוך הבית המלא במתבגרים שתויים ורוקדים – בוחנים כל פינה שלו שזכורה לנו מתחילת שנה. "היית ממש זבל." מלמלתי ונזכרתי באירוע המדהים שחוויתי פה.
"אני יודע." הוא ענה בחצי חיוך ומשך את גופי אליו עם יד ימין שלו. "אבל תודי – את כן רצית את הנשיקה הזאת" הוא הוסיף בחיוך גאוותני והבריש את שפתיו בשלי. "אידיוט." מלמלתי בגיחוך וניסיתי להשתחרר ממנו ללא הצלחה. חיוך קטן עלה על שפתיו כשהוא ראה שניסיתי לא לצחוק. אפילו לא לחייך.
"אבל זה מבאס." הוא אמר לבסוף, אחרי בהייה מגוחכת אחד בשנייה. "מה?" שאלתי ונתתי לעצמי לחייך מעט. "לא זכיתי להיות הנשיקה הראשונה שלך." הוא ענה ובידו הפנויה הזיז כמה קצוות שיער מפניי. עטפתי את ידיי סביב עורפו ונצמדתי אליו יותר. הוא הניח גם את ידו השנייה סביב גופי ובחן כל תנועה שלי. העברתי את ידיי סביב שיערו השחור והבטתי בעיניו הכחולות והכהות.

"אבל אתה כן תהייה הנשיקה האחרונה שלי."

אמרתי ושנינו חייכנו. מיד נמשכנו אחד לשנייה לנשיקה כמו מגנט.
"קחו חדר" קול של אחת הנערות נשמע. התנתקתי מאוסטין בגיחוך קטן והרכנתי את ראשי, אך לא זזתי ממנו. אוסטין גיחך גם הוא ונישק את מצחי.
לאחר כמה שניות הרמתי את ראשי אליו וראיתי אותו בוהה בנקודה מסוימת. הזזתי את ראשי הצידה, לכיוון שבו אוסטין בהה ובחנתי את 'עיניים שובבות' שנופפה לעברינו בחיוך ממזרי.
העברתי את מבטי חזרה לאוסטין ונאנחתי.
"אני אטפל בזה." הוא חייך ונשק לשפתיי פעם נוספת, לפני שהתרחק ממני והתקדם אל עבר אלכסיס.

"אבל.." מלמלתי לעצמי בידיעה שהוא לא שומע אותי ונשפתי בחוזקה. "היי!" קולו המוכר של לוגן נשמע והסתובבתי בחיוך. "היי" חייכתי וחיבקתי את לוגן שעמד מולי.
הוא הביט הצידה וחיפש בעיניו בטח את אוסטין, שלא עמד לצידי יותר, וגם לא באותו מקום שאלכסיס הייתה. "הוא הלך לשנייה לעיניים שו.. לטפל במשהו." תיקנתי את עצמי בחיוך קטן.
"הו, יופי" חיוך רחב הופיע על פניו והוא משך אותי בידו אל עבר שאר הבית, כשאנחנו עוברים בין כל המתבגרים השונים. "לאן?" שאלתי בזמן שהמשכנו ללכת, עד שנעצרנו בחדר משחקים שקושט כמו בר חשפניות. נהדר.
"תתחילי להנות יותר במסיבות" הוא אמר בחיוך ומזג לעצמו כוס שתייה. הוא הרים את מבטו אליי עם הכוס בידו, אך הרחיק אותה מיד. "פעם שעברה זה לא נגמר טוב" הוא גיחך וסגר את החבית.
"אני יכולה לשתות רק אחת" חייכתי ולקחתי ממנו את הכוס, לוגמת ממנה. הוא חייך, אך עצר אותי כשרציתי למזוג לי עוד. "לא" הוא דרש בגיחוך, ומילא בשבילו את הכוס מחדש.
"בואי" הוא משך אותי למקום מסוים בחדר שבו היו שתי כורסאות סגולות, כהות וארוכות ובהן ישבו מתבגרים שונים שזיהיתי את פרצופם מהמסדרון בבית הספר. כמה בנות עמדו בשורה, ומולן כמה בנים. בין הבנות ראיתי את זואי, שברגע שראתה אותי ואת לוגן נופפה אלינו במהירות בחיוך. נופפתי בחזרה עם מבט מבולבל.
"מה זה?" לחשתי ללוגן כשהתיישבנו על הכורסא, וחייכתי לזואי. "תכירו, זו שאנל" לוגן הציג אותי בפני כולם, שהסתכלו עליי ובחנו אותי.
"סופמור(שנה שנייה) הא?" בחורה בעלת עיניים גדולות וכחולות שאלה בחיוך והמשיכה להסתכל עליי. הבנתי שכל מי שיושב שם בכיתה י"ב. "אמ.. כן" עניתי בחיוך מובך והתקרבתי קצת יותר ללוגן, מרגישה לא בנוח שאני הכי קטנה שם וגרוע יותר – שאוסטין לא איתי.
"רוצה להצטרף?" בחור אחר שישב על קצה הכורסא שמולנו שאל אותי בחיוך. "מה עושים?" שאלתי בחזרה, בולעת את רוקי.

"בליינד גו"

"מה זה?" כיווצתי את עיניי לכיוון אותו בחור. "רואה את שתי השורות האלה?" הבחורה שקראה לי 'סופמור' שאלה והצביעה על השורות של המתבגרים מאחוריה. הנהנתי בראשי.
"בוחרים מכל צד בחור ובחורה ומכסים להם את העיניים. מכניסים אותם יחד לתוך ארון חשוך ומשם הכול בידיים שלהם." היא חייכה בקריצה קטנה. "הו, אסור להם לדבר או להשמיע קולות מסוימים – כל הרעיון הוא לא לדעת מי נמצא איתך" היא הוסיפה במהירות, ושאר המתבגרים בחדר הנהנו את ראשם אליי – מסכימים איתה.
"זה כמו 7 דקות בגן עדן לא?" שאלתי, וקולות מגחכים נשמעו בחדר. "זה לא בדיוק איך שאנחנו משחקים את זה, מותק" הבחור ממקודם אמר וחשף את חיוכו אליי. "הו. אוקיי." לחשתי והעברתי את מבטי אל לוגן, שהעביר בי מבט של 'אל תדאגי'.
"אז? רוצה?" הבחורה עם העיניים הכחולות והגדולות שאלה ופרסה את ידיה לצדדים. "א-אני אוותר." מלמלתי וקמתי ממקומי במהירות, מתקדמת אל היציאה מן החדר. אני ממש לא הולכת להישאר ל'משחק' הזה. מי יודע מה יעשו לי שם, ועוד כשאני לא יודעת מי עומד מולי.

לאחר שעברתי בהצלחה בין זוג שהתנשק כאילו אין מחר, עליתי במדרגות והתהלכתי במסדרון הארוך. בדרך בהיתי בכמה תמונות של לילי ואמא שלה שהיו תלויות בכל מקום.
רגליי הפסיקו לנוע כששמעתי יבבות קלות. סובבתי את גופי אל עבר הדלת שממנה נשמעו היבבות, וכל שהתקרבתי קולן גברו.
פתחתי את הדלת לאט והצצתי לתוכה.
"אשלי?.."
במהירות סגרתי את הדלת אחרי שנכנסתי והתקרבתי לאשלי שישבה על הרצפה, שגבה מושען על האמבטיה והיא לא מפסיקה לדמוע.
התכופפתי אליה, והיא הרימה את מבטה אליי. "היי שאנלי" היא אמרה בחיוך קטן, ומשכה באפה.
שפתיי התעקמו, והתיישבתי לידה. היא המשיכה לבכות והניחה את ראשה על כתפי, בזמן שאני מלטפת את שיערה הבלונדיני והארוך.
לא רציתי לומר דבר. חשבתי שזה יהיה טוב יותר אם היא תדבר מרצונה, מאשר לשאול אותה מה קרה.
לאחר דקות ארוכות שבהם הייתה שתיקה וברקע משיכות אף קטנות, היא לבסוף דיברה. "אוון."
"מה איתו?" שאלתי בקול שבור. כאב לי לראות אותה ככה. אשלי תמיד הייתה ה'חזקה' ממני ומזואי. היא תמיד ידעה איך להתמודד עם הכול – גם עם המקרים הקשים ביותר ולמצוא לו פתרון. אף פעם לא ראיתי אותה במצב כזה קודם לכן.
"התעצבנתי כי הוא דיבר עם אחת.." היא משכה באפה ועצרה לשנייה. "אחת הבנות מהקולג'.. והתחלנו להתווכח, וזה הגיע למצב שהוא אמר שזה.." היא עצרה פעם נוספת ונשמה עמוק.
"שזה ממילא לא יהיה ככה שנה הבאה אז למה לטרוח?" אשלי פרצה בבכי ונפלה לתוך זרועותיי. נאנחתי בכאב וחיזקתי את החיבוק בנינו. אם זה מה שהוא אמר – הוא אידיוט.
אני אולי ישמע לא בסדר – אבל בנימה מסוימת.. הוא צודק. כמובן לא בצורה שהוא אמר לה את זה, יש דרכים לומר דברים. אבל הדבר היחידי שהוא צדק בו – זה שבאמת יהיה שונה שנה הבאה.
אבל עדיין – הוא אידיוט ענקי. שנאתי את העובדה שהוא גרם לאשלי לבכות בצורה כזאת, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא איך אני אחטיף לו בפעם הבאה שאראה אותו.
"בקיצור, נפרדנו.." היא אמרה וזזה ממני, חוזרת לאותה תנוחה שבה מצאתי אותה בהתחלה. בהיתי בפניה – המסקרה שלה זלגה על לחייה.
"אוי אש.." נאנחתי והחזקתי את ידה. "בואי" אמרתי בחיוך קטנטן והקמתי אותה על הרגליים. הרמתי את התיק הקטן שלה שהיה זרוק על הרצפה והוצאתי ממנו מסקרה ושפתון ורוד.
שלפתי את המגבת שהייתה תלויה על וו מאחוריי הדלת, והרטבתי אותה מעט בעזרת המים בכיור. ניגבתי את המסקרה המרוחה על פניה של אשלי ואת הדמעות שלה שהמשיכו לזלוג.
במהירות סירקתי את ריסיה עם המסקרה ומרחתי את השפתון על שפתיה בצורה מדויקת. את שיערה אספתי לצמת צד אלגנטית שהחמיאה לה והושטתי לה את התיק בחזרה. "מעולה" חייכתי למראה שלה. היא העבירה מבט במראה, וחיוך קטן עלה על שפתייה.
"תודה" היא חייכה וחיבקה אותי. "תמיד." החזרתי. התנתקנו אחת מהשנייה.
"אני עייפה.. אני רוצה ללכת" היא אמרה בפיהוק קטן ומשכה באפה ברגע שיצאנו מתוך החדר. "אוקיי, עם מי באת?" שאלתי והסתכלתי עליה. חיוכה הפך מיד לקו ישר. "הו, אני מצטערת.. אמ.." מלמלתי והנחתי יד על המצח, נזכרת שהיא בטח באה עם אוון. "זה בסדר.. אני יודעת שאני יכולה למצוא מישהו טוב יותר ממנו.. מישהו שישלים אותי." היא אמרה והנהנה לעצמה, כאילו מנסה להאמין בדבריה.
הנהנתי בחזרה. "את מצאת." היא הרימה את מבטה אליי וחייכה. חיוך עלה על שפתיי כשנזכרתי באוסטין.
"יודעת מה? אני הולכת לקרוא לאוסטין. אני אבקש ממנו לקחת אותך הביתה." אמרתי והרחבתי את חיוכי. "אבל.. את בטוחה? מה איתך?" אשלי מיהרה להגיד. חייכתי והנחתי את ידיי על כתפיה.
"אני אסתדר, לוגן ייקח אותי, או זואי." אמרתי ונזכרתי שלא דיברתי איתה כל הערב, חוץ מהניפוף ממקודם. היא הנהנה בראשה. "אני בינתיים אחטט בין החדרים פה" היא אמרה בגיחוך והסתובבה להמשך המסדרון.
צחקקתי וירדתי למטה במדרגות, לקומה הראשונה. עברתי בין המטבח, הסלון, חדר המשחקים המלחיץ למדיי וגם בין הבריכה שבחוץ – אך לא היה שום זכר לאוסטין.
עליתי חזרה למעלה, ועברתי במסדרון. אשלי בדיוק רצה אליי בהתנשפות קצרה. "בואי נלך." היא אמרה מיד בחיוך גדול. "לא מצאתי את אוסטין," גיחכתי. "אולי אני אתק – "
"לא לא עזבי, כבר שלחתי הודעה ללוגן שיסיע אותנו. הוא מחכה לנו למטה בואי. אני יכולה לישון אצלך היום?" אשלי תפסה בידי וירדה איתי במהירות במורד המדרגות, בקושי הבנתי מה היא אמרה. "כן ברור, אבל.. אשלי חכי!" עצרתי אותה ונעמדנו במקום באמצע הסלון הענקי והמוכר.
"מה ק – "
"הינה אתן, בואו" לוגן חייך אליי ואל אשלי, שתפסה בידי ומשכה אותי אל מחוץ לבית.
"מוזרים" מלמלתי כשנכנסנו לתוך הרכב של לוגן. אשלי שתקה, אך לוגן גיחך והתחיל לנסוע לאחר שכולנו חגרנו חגורות.

'אשלי משכה אותי מחוץ לבית. מצטערת, 3>' שלחתי לאוסטין, לפני שהנחתי את האייפון בחזרה לתוך הכיס והנחתי את ראשי על החלון, מביטה אל העיר החשוכה.