"ככה זה מרגיש" – פרק 34 'אתה פשוט… אוסטין'

התיישבנו על המושבים שבאולם הספורט הגדול, בזמן שפרי עבדה עם שתיים מהבנות בקבוצה על שיפור קצב הריקוד שלהן.
אשלי לא הייתה איתנו, היא הצליחה להתחמק מפרי ולצאת מהאולם בכדיי לפגוש את אוון. הם נפרדו ללילה אחד וחזרו ישר על הבוקר – וכבר לא יכולים להתרחק יותר מידיי אחד מהשנייה.
"זואי, שמעתי ששיחקת 'בליינד גו' עם סיניורס (שנה אחרונה – י"ב)" היילי חייכה בשעשוע והתיישבה לידנו. הבנות משאר הקבוצה שעמדו מאחוריה התעניינו בשיחה ישר ששמעו את שם המשחק, והתקרבו אלינו.
זואי שתקה והרכינה את ראשה, לא לפני שהעבירה בי מבט קטן. "היילי, מספיק." דרשתי, אך ללא שום כעס בקולי. הנחתי את ידי על כתפה של זואי וחייכתי קלות אליה.
"זה בסדר זואי, את לא חייבת להתבייש… כולנו כבר יודעות שמישהו דחף לך אצבעות" היילי גיחכה בממזריות ורכנה קדימה כדיי ללטף את שיערה של זואי כ'ריחום' עליה. הרמתי את ידי והעפתי את של היילי, מביטה בה באימה.
"מה לא בסדר איתך?" סיננתי מבין שיניי ונאבקתי בדחף לקום ולדחוף אותה מהמושבים כל הדרך למטה. היא העבירה את מבטה אליי, ולאחר כמה שניות פרצה בצחוק. "פשש.. אוסטין עשה אותך אלימ – "
"היילי דיי," קייט, בחורה מהקבוצה אמרה בקול רך והתיישבה לידי. "זואי, את בסדר?" היא שאלה וכופפה את גופה כדיי לפגוש במבטה של זואי, שישבה לידי בצד השני. "סורי, שאלה מטופשת, כמובן שאת לא בסדר.." קייט חייכה במבוכה, וחזרה לשבת עם גב ישר.
"אני מרגישה טוב יותר, תודה" זואי חייכה קלות ונשימה עמוקה השתחררה מפיה.
"מישהו יודע מי זה?" אליסון – עוד בחורה מהקבוצה, התקדמה והתיישבה על שורה מתחתינו בישיבה מזרחית. נענעתי בראשי. יכול להיות שכמה מי"ב יודעים מי הוא, בגלל שהם שיחקו במשחק המטופש הזה וראו מי מהבנים היה שם..
לאחר ששינינו נושא והמשכנו לדבר, פרי קראה לנו מלמטה והמשכנו להתאמן. כשסיימנו לבסוף, התקלחנו במלתחות והלכנו אל מבנה הקפיטריה כדיי לאכול.

נפרדנו משאר הקבוצה, ואני וזואי התיישבנו במקום הקבוע שלנו יחד עם אשלי ואוון שבדיוק נכנסו למבנה. הבטתי סביב וחיפשתי אחר אוסטין, אך כניסתו של המנהל למבנה גרמה לי לסובב את ראשי אליו, כמו כל התלמידים בקפיטריה.
"הו," אשלי נזכרה לפתע במשהו וקמה ממקומה כשראתה את המנהל. היא התקרבה אליו ואמרה לו משהו שלא יכולתי לשמוע, ולאחר מכן ביקשה מכמה אנשים לזוז ועלתה על השולחן שהיה הכי קרוב אליה.
"כמו שכולכם יודעים נשף הסיום מתקרב," היא אמרה בחיוך, בזמן שהמנהל סימן לכולם לשתוק. "לאחר חילוקי דעות רבים, אני החלט – אנחנו החלטנו שהנושא יהיה… לאס וגאס!" היא צעקה בחיוך מתרגש. כולם הריעו והחלו במהירות לדבר אחד עם השני.
"שקט!, לא סיימנו. תודה אשלי" המנהל חייך אליה כשהיא ירדה מהשולחן והתקדמה אלינו בחזרה, מתיישבה על אוון.
"כמו שאתם יודעים, כמו בכל אירוע מסוים של בית הספר יש לי חוק נוקשה שאותו אתם בטוח מכירים – ללא אלכוהול." הוא אמר ומיד נשמעו קולות מאוכזבים. המנהל סימן לנו להיות בשקט עם ידו כדיי שהוא יוכל להמשיך.
"אם מישהו יימצא עם בקבוק אלכוהול, יענש בחומרה וישנם סיכויים מאוד גבוהים שהוא אפילו יסולק מבית הספר" המנהל שילב את אצבעותיו ידיו, והביט בעיקר בשולחן של קבוצת הפוטבול, מעביר להם את המסר.
"מה עם כוס?" אחד הבחורים צעק, ולאחר מכן נשמעו קולות מגחכים. המנהל נאנח ושקשק את ראשו באטיות. "כל סוג של כלי או חפץ שבו יש משקה אלכוהלי." הוא דרש, ואחרי עוד כמה משפטים מסכמים הוא עזב את המקום יחד עם יועצת בית הספר.
"שיט," אוון ואשלי מלמלו יחד בייאוש. צחוקי נקטע כשצליל מתוך האייפון שלי נשמע. פתחתי את הרוכסן והוצאתי אותו מן התיק, בוהה במסך.

"תסתובבי" אוסטין שלח.

קימטתי את מצחי בבלבול וסובבתי את גופי. חייכתי אל אוסטין שעמד ליד הכניסה מן הקפיטריה וסימן לי לבוא עם ידו. קמתי ממקומי והתקדמתי אליו, לא לפני שהכנסתי את האייפון לתוך הכיס האחורי שבשורט שלי וביקשתי מזואי שתשמור לי על התיק עד שאחזור.
יצאתי מן הקפיטריה ונעמדתי במסדרון הריק מול אוסטין, שחייך אליי עם ידיו מאחוריי גבו. הוא התכופף לפתע וכרע ברך אחת, בוחן כל תנועה שלי.
עיניי החלו לגדול יותר ויותר, כשהוא התכוון לשלוח את אחת מידיו קדימה. הוא הולך?….. מה? מה קורה פה?
הוא לבסוף שחרר את ידו והושיט אותה מולי, כשהוא מחזיק מכחול בידו. הקלה עצומה השתחררה מפי, וחיוך מגחך עלה על שפתיי.
"קאפקייק, תהיי בת הזוג שלי לנשף?" הוא שאל, עם חיוך ענקי תקוע על פרצופו. הרבה זמן שהוא לא קרא לי ככה. נשכתי את השפה התחתונה, בתקווה לא להיקרע בצחוק והנהנתי בראשי, אומרת במהירות 'כן' ולוקחת ממנו את המכחול.
הוא צחק למבט שלי ונעמד על שתי רגליו, מתקרב אליי ונושק לשפתיי. "ל-למה המכחול?" הרשאתי לעצמי לצחוק לבסוף, וחיוכו התרחב למשמע צחוקי.
"לא יודע.. את ציירת, וזה מקורי יותר מאשר להביא ורד כמו כולם." הוא צחק לדבריו, והרים אותי עליו כשרגליי כרוכות סביב מותניו וידי סביב עורפו. רק הוא יכול לחשוב על משהו כזה.
"אתה.." מלמלתי בגיחוך קטן, ובחנתי את פניו היפות מקרוב. "אני מה?" הוא שאל בחיוך וחשף את שיניו הישרות.
"אתה פשוט.. אוסטין," חייכתי ומשכתי בכתפיי .לפני שיכולתי לפתוח את פי ולהוסיף משהו הוא הצמיד את שפתיו לשלי. שפתינו נעו בקצב אחיד, וחייכתי כאשר ידיו חדרו מתחת לחולצתי ואחזו במותניי הצרות. אני אוהבת שהוא עושה את זה. ליבי דהר, כמו בכל נשיקה בנינו. השפתיים שלו גורמות לי לצמרמורות אך לתענוג שרק הוא יכול לגרום לי.
צלצול מתוך הכיס האחורי שלי נשמע, אך זה לא עצר אותנו. שום דבר לא מפריע לשנינו כשאנחנו במצב כזה. המשכנו בשלנו, הפעם שאנחנו צוחקים מעט בין הנשיקות החמימות. כשהצלצול לא שתק, אוסטין התנתק ממני באנחה ושלף ביד אחת את האייפון מהכיס שלי, עונה במהירות מבלי להספיק להסתכל על הצג ומהדק ביד השנייה את האחיזה שלו בי.
"שאנל פארקר," הוא ענה ברישמיות וניסה לחקות את הקול שלי. העברתי בו מבט ונשכתי את השפה התחתונה כדיי לא לצחוק.
"אה כן גברת פארקר, היא פה" הוא חייך וביד השנייה הוריד את אל הקרקע והושיט לי את המכשיר. הצמדתי אותו לאוזן שלי בהרמת גבה. "הלו?"
"שאנל," קולה של אימי נשמע. "היי אימא," אמרתי בחיוך קטן. זו הפתעה – היא אף פעם לא מתקשרת אליי בזמן בית ספר. "היי מותק," היא אמרה מיד ולאחר מכן משכה באפה. כחכחתי בגרוני לאחר שהשתררה שתיקה מהקו השני.
התכוונתי לפתוח את פי, אך קולה של אימא שלי נשמע פעם נוספת והשתיק אותי – "אני לא רוצה להבהיל אותך, אבל.." קולה נשמע חנוק, כאילו.. כאילו היא בכתה. "אבל..? אימא מה יש?" שאלתי בעיניים גדולות והרמתי את מבטי מהרצפה אל אוסטין, שלפי מבטו היה נראה מודאג. הוא כיווץ את גבותיו לעברי, ותחב את שני ידיו בכיסיו שבמכנסו.
אימי שחררה מפיה נשימה עמוקה לבסוף, לפני שדיברה שוב. "רו-רוס, היא בבית החולים."