כלביי אסקי- פרק 1

חזרתי מבית הספר, אחרי עוד יום לימודים ארוך ומשעמם.
ראיתי את אימא בבית, קצת מוזר כי בדרך כלל היא בעבודה.
"אימא… מה את עושה פה?"
שאלתי כשהתפלאתי תוך כדי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה שאימא בבית בצהריים ואני גם שמח,
אבל ממתי היא בצהריים בבית? זה קורה בפעמים נדירות.
קוראים לה נעמי, אמא שלי. היא בת 39 ואני סקאי, בן 12 בינואר, בכיתה ו'.
"קרה משהו?"
"לא… יש…" היא נאנחה וניסתה להגיד את דבריה
"יש לי חדשות, תשב פה."
היא הוציאה את הכיסא מהשולחן.
"אימא… מה קורה פה? את ואבא מתגרשים, נכון? ידעתי, לא פשוט ידעתי."
"לא, אנחנו לא מתגרשים…" היא נאנחה שוב
"אז פשוט… תגידי."
"טוב.. אז… אני לא יודעת איך להגיד לך את זה."
אני חושב שזה ייקח קצת זמן, חשבתי לעצמי והורדתי את התיק מהגב.
"טוב אז אני פשוט אגיד את זה… אנחנו עוזבים לקוטב הצפוני."
העיניים שלי נפתחו, הם היו נראות כענקיות ומופתעות, ובאמת הייתי מופתע. מאוד מופתע.
השתעלתי קצת.
"האממ.. רגע, מה אמרת?"
"תראה, אני יודעת שזה קשה לך להבין.."
"קשה לי, קשה לי?! חזרתי מהבית ספר שמספיק היה לי קשה בו, ועכשיו את אומרת לי
שאנחנו עוברים מהארץ שבה אנחנו חיים, להזכירך זאת ישראל.."
השתגעתי קצת, או קצת- הרבה, או אפילו הרבה מאוד.
נעמי באה והחזיקה בי, בתוך תוכה היא ידעה שזה עומד לקרות.
"תנשום עמוק… ותן לי לפחות להסביר."
נשמתי עמוק… וניסיתי לשתוק
"אתה יודע שאני מדענית, אתה יודע שאני יוצאת למשלחות…
ורק לפני חודשיים יצאתי למשלחת בקוטב הצפוני. אתה יודע את זה.
מצאנו בקוטב הצפוני מערה תת קרקעית שיש בתוכה גוש גדול של קרח,
קשה מאוד להגיע אליו. בתוך הגוש הזה יש חור שדרכו אפשר לעבור למקום אחר,
אל הבלתי ידוע! כולנו נכנסו אל תוך הקרחון, וגילינו שיש שם עולם, כן… עולם.
אנחנו כמעט ולא יודעים עליו מידע, וכדי לחקור אותו צריך די הרבה זמן.
לכן כל המשלחת עוברת לגור בקוטב הצפוני."
היא אמרה את זה בצורה פשוטה וברורה
"אז איפה נגור? על הקרח? באיגלו?!" צעקתי
"לא לא לא, זה לא כמו שאתה חושב. יש אזור בקוטב הצפוני,
באזור הזה אנשים יכולים להתקיים, והאמת שיש בו הרבה חנויות, מסעדות,
סופר מרקטים, בניינים ובתים… יש שם די הרבה אנשים ובעיקר תיירים.
אבא הוא גם מדען, הוא עובד איתי, ולכן הוא גם במשלחת,
זאת אומרת שגם הוא יגור איתנו.
אנחנו נגור בבית גדול, יש בו הכל… 3 חדרי אמבטיה, 5 חדרי שינה,
סלון גדול, טלווזיות… הבית הזה הוא בית מיוחד, הוא נבנה במיוחד בשבילנו!
יש שם 4 בתי ספר, 2 בתי ספר יסודיים ו- 2 תיכונים."
קמתי והלכתי לחדר,
פשוט הלכתי.
אבל בלב ידעתי שזה כל מה שרציתי, להתרחק מפה, לקצה השני של העולם,
והאמת… זה בדיוק מה שאני רוצה.
"חכה סקאי!"
עצרתי ועמדתי.
"כמה זמן את ידעת על זה?"
"מה…"
"כמה זמן את ידעת על זה שאנחנו עומדים לגור בקוטב הצפוני ולא סיפרת לי?"
"מתי שחזרתי מהמשלחת, לפני חודשיים. אנ…"
היא ניסתה לסיים
"אבל למה? למה הא?" התקרבתי
"למה לא סיפרת לי לפני חודשיים? מתי הטיסה יוצאת?"
"אין בדיוק טיסה שמגיעה ישירות לקוטב הצפוני… אנחנו ננחת
במקום שקרוב עם מטוס קטן יותר ופרטי…"
"את לא ענית לי. מתי הטיסה יוצאת?"
"היום בלילה."
כשלפתע שמתי לב ל-4 מזוודות שעומדות ממש על ידי.
"אז למה לא סיפרת לי על זה לפני חודשיים?! לפחות הייתי מעכל את זה את היום בלילה,
היו לי חודשיים, אבל בדיוק היום היית חייבת לספר לי?
את חושבת שזה בסדר? לא, תעני לי, זה בסדר?"
היא לא ענתה, אימא שלי לא ענתה.
"תוכל לגדל 3 כלבי אסקי!"
היא אמרה ועצרה אותי
"מה…"
"פשוט זה הקוטב הצפוני… כלבי אסקי הם דבר שאי אפשר לוותר עליו…"
"אבל אף פעם לא הרשת לי לגדל כלב…"
הזלתי דמעה
"היחיד שהיה לי הוא… הוא… אוסקר. והוא ברח!"
רצתי וחיבקתי את אימא תוך כדי זה שבכיתי.
"הוא ברח ממני! אני בעלים רע! אימא, בעלים רע!"
צעקתי והמשכתי לבכות, אימא ניסתה להרגיעה אותי כשהיא התחילה לבכות קצת בעצמה
"זה בסדר סקאי, אתה תגדל את שלושת כלבי האסקי, הם לא יעזבו אותך.
שניים מהם הם בן ובת, הם הולידו עוד אחד, והנה השלישי… בעצם…"
"אני באמת אוכל לגדל אותם?"
"בטח שתוכל סקאי, אפילו השמות שלכם מתאימים…"
היא אמרה וצחקה קצת
"תוכל לקחת אותם אפילו לבית הספר! כדי להגיע לשם, אני מתכוונת.
הם יכולים לחזור הביתה לבד, הם כבר חיים באזור שנגור בו כמעט שנה,
והם מכירים את הבית העתידי שלנו, את בית הספר…"
"ברור אימא, ברור…"
אמרתי והלכתי
"חכה רגע… לאן אתה הולך?"
"לארגן את המזוודה, אלא מה?"
היא חייכה אליי והלכה לכיוון הסלון.
אז זהו, אלו הם חיי חדשים? לגור בקוטב הצפוני?
סוף סוף הדבר שהכי רציתי בעולם, התגשם.
אני לא יודע למה ניסיתי להכחיש את זה בצעקות, אבל סוף סוף זה התגשם.
3 כלבי אסקי, לגור בקוטב הצפוני… כן, העולם שחלמתי עליו.