כשאני מאוהבת – טירת הכלא של פיירון – פרק 11
נכנסתי אליו , בהתחלה לא ראיתי דבר , החדר בהק מרוב רהיטים הלבנים שהיו שם , הופתעתי שהחדר לא אדום כמו כל הארמון . מישהי עמדה שם . "סליחה ?" שאלתי . האישה נבהלה , היא התנגשה בשרפרף ונפלה על הרצפה , רצתי מיד לעזור לה . "את בסדר? " שאלתי . "כן" היא אמרה " תודה " . "אוגוסט..!" לחשתי . "אוגוסט" התפלאה האישה ודמעות זלגו מעינייה . אוגוסט נכנס לחדר ורץ לחבק את האישה ונישק אותה . זאת הייתה מריסה . "אוגוסט אנחנו חייבים לברוח מכאן" מריסה לחשה לאוזניו של אוגוסט . "אנחנו נעזור לכם " קולדן נכנס לחדר . "כן" הסתכלתי עליו וחייכתי . למחרת תכננו איך להוציא את אוגוסט ומריסה מהארמון ולהבריח אותם ליערות , שמה היה זכור לי שיש בקתה קטנה נטושה אך מוגנת . אוגוסט מריסה עדיין היו נורא מודאגים בגלל הילדים שלהם , הם לא היו בטוחים הם הרגו אותם או לא . למרבה הצער קיבלנו הודעה מידיד טוב של קולדן שהכנופייה המורדת מצאה את הגופות שלהם . כל לילה עד הבריחה מריסה ואוגוסט היו נאבקים בבכי ובדמעות , הם לא דמיינו את החיים שלהם בלי הילדים שלהם , יום אחד ניסתה מריסה אפילו לסיים את חיה . הזמנים היו קשים ומדכאים לפני הבריחה , חשבנו לוותר ולהשאר בארמון ,אבל לא נכנענו . יום הבריחה הגיע , כמתוכנן היינו אמורים להחביא את מריסה במדי שומרים ואוגוסט היה צריך ללכת איתה "לשמור" על הטירה מבחוץ עד להפסקה , להעמיד פנים שראה מישהו מתחבא ולברוח , אני וקולדן היינו צריכים לחכות לסימן ולפרוץ את דרכנו דרך זגוגית חלון . קולדן התכונן לסימן אך פתאום החליט לסטות מהתוכנית ולנסות לפרוץ את הדלת , השומרים האחרים תפסו אותו , וקולדן חזר לטירת הכלא . רציתי לצעוק , לא יכולתי . אוגוסט בא בלילה אחד , הוא אמר לי שמריסה בסדר והוא חושב שהיא בהריון , הוא הבריח אותי לבקתה שמריסה חיכתה בה . מריסה היתה חולה , מאוד חולה , רציתי להשיג לה תרופות אבל אוגוסט אמר שזה מסוכן מידי ועדיך שנעזר בצמחים שבסביבה . כל יום שאלתי מה עושים לגבי קולדן , אוגוסט היה מתחמק ועובר לנושא אחר . רק אחרי שתיקה מוחלטת וארוכה אוגוסט קרא לי לשבת על כיסא מולו . "בלורי ." הוא לחש לי . "כן אוגוסט ?" שאלתי . "מוציאים את קולדן להורג" הוא אמר והשפיל את פניו בהתייפחות . "מה ? " פי היה פעור והרגשתי שאני מתפוצצת , "מה ?!" אמרתי שוב וגופי רעד , בשבריר שנייה שכבתי על הרצפה וחיבקתי את רגליי כנגד ראשי , הייתי חיוורת כמו דף , לא הסכמתי לאכול במשך כמה ימים ."אוגוסט ? , מתי מוציאים את – את,את-" לא סיימתי את המשפט וחנקתי את התפרצות הבכי שלי. "בעוד יום." הוא אמר בשקט ומשך באפו . "יום" חזרתי על דבריו והחוורתי . "אני רוצה לראות אותו אוגוסט" אמרתי בבכי "אני רוצה לראות אותו" , חזרתי בי וחיבקתי את אוגוסט . "אני אנסה בלורי , אני אנסה , בואי תעזרי לי , מריסה מרגישה יותר טוב , עוד כמה ימים של מטליות על מצחה והיא תהיה בסדר" הוא אמר לי . בבוקר כשקמתי הרגשתי מרירות , הרגשתי שזה היום שחיי ייגמרו . אוגוסט סידר לי אפשרות להעמיד פני אסירה ולהצליח לצאת מהכלא בקלות . " קולדן " לחשתי ביובש כשראיתי אותו עומד על במה קטנה , מוקף בשומרים עם חרבות ועוד אמצעי הריגה . לא יכולתי לעצור את עצמי , רצתי אליו , השומרים ירו בי שתי חצים לרגליים ועוד אחד ביד , כל כך כאב לי אבל המשכתי לרוץ , נפלתי לידיו של קולדן ולא הסכמתי לעזוב אותו , אוגוסט היה במקום המסתור שצפה בכל מה שהולך יחד עם הכנופייה שלו , הם יצאו מהמסתור והסתערו על השומרים , הצלחנו לצאת משם . הייתי במצב רע , החצים היו תקועים לי עמוק בגוף , הרגשתי סחרחורות ואפור בעיניים…
תגובות (0)