כשהכול מתפורר (2)
גופי נפל אט אט
התחלתי לשמוע צרחות וכל מיני מילים לא ברורות אך לאט לאט התחלתי להפסיק לשמוע את הקולות ואת הצלילים
פקחתי את עיניי וראיתי את דרייק בוהה בי ואומר
"את נראת כל כך יפה שאת ישנה אבל אני שמח שהתעוררת"
"מה? מה קרה לי?" שאלתי
"אמרו שאולי תשכחי את מה שקרה מההלם אז אני יסביר לך מה קרה אני התעצבנתי על זה שמייסון חופר לך ותמיד מבקש סליחה בכל מקרה שהוא יודע שלא תסלחי לו אז הלכתי אל מייסון בהפסקה והתחלתי ללכת איתו מכות את ראית את זה מרחוק וחצצת בינינו ואז מייסון נתן לך אגרוף כי חשב שזה אני ונפלת על הריצפה" אמר דרייק בכאב
"רוז, אני כל כך מצטער שנפגעת זה הכל באשמתי" הוסיף "למה הייתי חייב ללכת איתו מכות?" סינן
"דרייק זה לא באשמתך" אמרתי "ראית איי פעם בת עוצרת מריבת בנים לא לא ראית אתה יודע למה כי זה לא אפשרי" אמרתי וצחקתי לפחות ניסיתי אך זה כאב כל כך שהפסקתי מיד ניסיתי להתאפק
"רוז אל תדאגי אני יגרום לו לשלם על כך הוא אפילו לא בא להתנצל" אמר דרייק בכעס
"דרייק תפסיק עם זה בבקשה אין לי כוח לשמוע לעליו או על מה הוא עשה לי יש לי אותך וזה מספיק טוב" אמרתי דרייק רכן אליי ונשק לי על שפתי
"הרופא עומד להגיע אתה מתבקש לצאת" אמרה האחות וקטעה את נשיקתנו
לאחר מספר דקות שדרייק יצא נכנס ואמר
"שלום אני דוקטור דימיטרי" והרים את הלוח אשר היה על רגלי המיטה
"אני רואה שקיבלת מכה בצלעות המכה לא כל כך חזקה אבל את תצטרכי להישאר בבית יום" אמר
"כאשר תצאי מבית החולים תקבלי את האישור הרפואי" הוסיף ויצא מן החדר
*צלצול טלפון*
"רוז אני עוד כמה דקות מגיעה אוקי" שמעתי את קולה של אימי מן הטלפון
"אוקי" אמרתי בקלילות
"את מרגישה טוב?" שאלה בדאגה
"כן כן הכול בסדר אמא" אמרתי
"טוב ביי" אמרה
"ביי" אמרתי וניתקתי את השיחה
על צג הטלפון יכולתי לראות שיש לי מספר הודעות שלא נקראו 'מוזר המספר הזה לא מוכר לי או שמור בטלפון' חשבתי לעצמי ותחלתי לקרוא את ההודעות
'רוז אני כל כך מצטער לא ידעתי שהאגרוף יפגע בך'
'אני ממש מצטער אני ממש רוצה שתסלחי בבקשה רוז'
'רוז אני ביליתי את המספר שעות האחרונות בלחשוב על מה שקרה אני יודע שאני מפגר טיפש דפוק מטומטם וכל דבר אחר שתיבחרי אני יודע שאני אשם ואני יודע שרק בן אדם טוב כמוך יסלח לי'
"עצרתי אותך בקריאה של משהו מעניין?" שאלה אימי תוך כדי בהייתי בצג הטלפון
"לא סתם פייסבוק" אמרתי הייתי חייבת לשקר אין אופציה שקוראים לה הבן שדבק לי אגרוף לצלעות שלח לי הודעות שמתחננות לסליחה
"יאללה בואי נלך הביתה" אמרה אימי ועזרה לי לקום מהמיטה נכנסתי לתא ההלבשה והחלפתי בגדים במאמץ רב הצלעות שלי כל כך כאבו אך לבסוף הצלחתי יצאתי מן החדר שמתי את הכפכפים שאימי הביאה לי התחלנו ללכת ועצרנו במזכירות או איך שלא קוראים לזה וביקשתי את האישור לקחתי אותו ואז אני ואימי יצאנו מן בית החולים כאשר נכנסנו למכונית הייתי באפיסת כוחות הנסיעה הייתה שקטה אני לא זוכרת באיזה שלב נרדמתי כאשר הגענו לבית אימי פתחה את הדלת וישר הלכתי לחדרי ונרדמתי סוף סוף יום מנוחה מהגן חיות הזה שקוראים לו בית ספר
כאשר התעוררתי כבר הייתה שעת צוהריים מאוחרת ציחצתי שיניים,התקלחתי וסידרתי מעט את השיער ולפתע שמעתי תקתוק על דלת חדרי
"פתוח" אמרתי בקול רם
"רוזזזזזזז" אמר דרייק וחיבק אותי
"אני יודע שראיתי אותך רק אתמול אבל קשה לי לשרוד יום לימודים בלעיידך השולחן היה ריק" אמר והתנתק ממני
"גם אני התגעגתי אלייך" אמרתי ונישקתי אותו
"כולם מחכים שתחזרי" אמר דרייק
"אני חוזרת מחר" אמרתי
"אני יודע שאת שונאת שאני עושה את זה אבל הייתי חייב להביא לך את השיעורים של היום" אמר דרייק
"אני יעשה אותם בתנאי שתכין אותם איתי" אמרתי
"ברור" אמר דרייק בשמחה
ישבנו להכין את השיעורים של כל היום לא חשבתי שאנחנו לומדים כל כך הרבה לאחר שסיימנו דרייק אמר
"טוב התחיל להיות מאוחר כדי שאני יילך"
"טוב ביי" אמרתי והוא נשק לי
'וואו אני ממש עייפה' אמרתי לעצמי ונרדמתי אתם בטח חושבים שאני מטורפת בגלל שאני יושנת הרבה אני יושנת חצי מהזמן זה התחביב שלי
תגובות (5)
כשהכול מתפורר פרק 2 עלה :)
תמשיכי ומהרר
תמשיכי ומהרר
תמשיכי ומהרר
תודה רבה לך =)