כתוב בכוכבים- פרק בכורה :)

פרק ראשון-

"קדימה מכאן! חבורת נערים דפוקים!" קראה שוטרת עצבנית עם הבעה חתומה ופקעת הדוקה על הראש.
הזעפתי פנים לעבר רובין, זה היה הרעיון שלו לפרוץ לחנות המכולת בשביל בקבוק מחורבן של וודקה וכמה פקטים של סיגריות. "זה לא יכול להיכשל, איש לא יעלה עלינו." הוא אמר לפני שבכלל וידא שאין במקום מצלמות אבטחה.
העניין הוא שזו לא הייתה הפעם הראשונה שלי על ניידת משטרה, וגם לא השנייה או השלישית.
לכאן ידעתי שלשוטרים כבר יש את כל המידע עליי והם לא יהססו להתקשר לאבי.
השוטרת התניעה את הניידת, בזמן שרובין, רואן, אני וסיינה הצטמצמנו במושב האחורי, מחליפים מבטים רבי משמעות כדי ליצור לעצמינו אליבי מוצק ככול האפשר.
לאחר נסיעה מיגעת של כרבע שעה הגענו אל תחנת המשטרה, מכאן הכל היה אותו הדבר, הכניסו את כולנו לתא מעצר משותף ומיושן בעל סורגי ברזל בזמן שהתקשרו אל ההורים שלו.
"זה מפתיעה שהם לא חוקרים אותנו," אמר רובין, כולנו נעצנו בו מבט רצחני. "מה?! זה בדרך כלל מה שקורה." הוא אמר בהתגוננות והרים את ידיו בכניעה.
"הכל באשמתך חתיכת…" מלמלתי וחשקתי את שיניי.
"לא הכרחתי אותך לבוא, קאר." הוא הרים גבה לכיווני, כאילו אני האשמה.
"זה קארי בשבילך. וחוץ מזה אתה אמרת שאין במקום מצלמות, אתה הצעת את הרעיון הדיבילי הזה מההתחלה!" כמעט צעקתי. הכעס לא היה מכוון ישירות אל רובין, כלומר זו לא אשמתו שהוא כזה יהיר ומעופף. פשוט ידעתי מה יקרה כאשר אבי יענה לטלפון, השוטרים יספרו לו את הסיפור בצורה הכי קיצונית שקיימת, התגובה שלו תתחיל בכעס ואז בשתיקה ולאחר מכן הוא יהיה מאוכזב ממני, הוא תמיד מתאכזב ממני בסופו של דבר.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב קאר! אני לא-"
"אולי תהיה בשקט רובין, תן למבוגרים לחשוב קצת." סיינה קטעה את רצף דיבורו של רובין שנייה לפני שקצף קללות נפלט מפיו. הוא ירה לעברה מבט רצחני אך כשהיא נעצה בו את עיניה השחורות שהיו מוקפות באין סוף שכבות של איפור שחור הוא נרתע ממש כמו כלב מפוחד.
"כנראה כבר נמאס להם מאיתנו." אמר רואן בשקט. הוא ישב על הספסל היחיד שהיה בתא כשמרפקיו על רגליו וידיו מכסות את פיו.
"אנחנו באמת מבלים פה די הרבה מאז שהתחילה שנת הלימודים." הסכימה סיינה.
סיינה ורואן המשיכו להעלות תיאוריות על הנושא ואפילו רובין התעשת והשתתף בשיחה אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו היה המבט המאוכזב של אבי, ופענוח הסיבה למה בכלל הסכמתי לקחת חלק בעד הרפתקה נועזת של רובין.
לאחר זמן מה שהרגיש כמו הזמן שנדרש לשופט לקבוע גזר דין מוות השוטרת בעלת הפקעת נעמדה מולינו ובידה המפתחות לתא.
"ההורים שלכם בחוץ." היא אמרה ועל פניה נגלו בעזרת נורות הפלורוסנט קמטים בעזור העיניים.
היא פתחה את התא בשתיקה וכולנו יצאנו החוצה והמשכנו לאורך המסדרון.
החדשות הטובות הם שאבא שלי לא היה שם, החדשות הרעות הם שאנדי היה שם.