לא אותו הדבר- פרק 6 (נשיקה)

יום רביעי ה1 בינואר 2014
די מהר נרדמתי, והתעוררתי רק מהשעון המעורר בבוקר שלמחרת.
הייתי עייפה מהערב אבל המחשבות הכועסות עליו העירו אותי בזעם.
איך הן יכלו לעשות לי את זה? איך הבנות הזמינו אותו למרות מה שהוא עשה לי?
ואז נזכרתי, הן לא ידעו.
מבחינתן הוא הטוב ביותר שהן יכולות להציע ומבחינתי הוא הדבר הגרוע ביותר שאפשר לבקש בכל העולם.

אבל משום מה גם קצת הצטערתי שהלכתי ולא שמעתי מה יש לו להגיד. אולי הוא רצה להגיד שהוא מתנצל, אולי הוא ניסה לתקן את מה שעשה לפני שנתיים ואני לא נתתי לו.
אבל אולי הוא רצה רק להזכיר לי את זה, אולי הוא רק רצה להיות בטוח שאני זוכרת כמה כאב הוא גרם לי.
והוא גרם לי הרבה כאב. המון.

בבית הספר הוא חיכה ליד השער, בהישענות נונשלנטית על הגדר. כאילו הוא סתם עומד שם ובודק שהגדר יכולה לעמוד נגד גנבים, או יוד'ניקים שמנסים לברוח משיעורי אזרחות.
אני מוכרחה להודות. הוא נראה טוב. ובכל זאת כשנכנסתי לבית הספר, ממש מרגישה את חום גופו, התעלמתי במופגן מקיומו. תרגלתי את על הפרצופים האלה עוד בבית, בשביל לוודא שאני לא יוצאת מפגרת.
לא במיוחד, בכל אופן.
אחרי כמה צעדים, כשכבר חשבתי שהצלחת להתחמק ממנו, הרגשתי שמישהו תופס לי את היד ומושך.
הסתובבתי בכעס לאיש שהעז לעשות את זה ובלי שום הפתעה נתקעתי בו. זה לא היה משהו רציני, אבל מספיק בשביל שיגרום לי לפלוט נשיפת כאב.
המבט הכועס שלי הפך למופתע ואז להלום כאב והיד השנייה שלי נצמדה לאזור הריאות, בצד. איפה שנכנסתי בו.
הוא עזב את היד שלי, סוף סוף, והסתכל עליי.
"אני כל כך מצטער. הכאבתי לך?" הוא שאל בדאגה.
"הא, עכשיו אכפת לך אם כואב לי?!" עניתי בזלזול, יורקת את המילים, והלכתי משם. משאירה אותו עם פנים מופתעות. משפשפת את הריאות.

"אמגש!!" קפצו עלי שתיים מהחברות החדשות שלי.
"הוא ככך דלוק עליך!" העירה אחת נוספת. "לגמרי בקטע שלך" חייכה אלי אחרת.
לקחתי ביס מהסנדוויץ' ופתאום נחנקתי. דלוק עלי? בקטע שלי? אין סיכוי.
"ידעתי שזה יהיה שידוך טוב. פשוט ידעתי!" אמרה אחת מהן. הראש שמאחורי הפשע.
"לא, לא, לא! אתן לא מבינות! אני לא יכולה לצאת איתו" ניסיתי להוריד אותן מהרעיון הדבילי שקפץ להן לראש.
"את חייבת!".
"אני לא יכולה".
"את חייבת!".
"זה לא בשליטתי, אני פשוט לא יכולה".
"את חייבת!".
נאנחתי ושיפשפתי את המצח עם כף ידי. היא לעולם לא תפסיק עם זה. אני צריכה להוכיח לה שזה לא נכון.
"מי בעד שהם יצאו? הנה את רואה? אני לא היחידה שחושבת ככה, כולן חושבות". היא חייכה אלי כאילו אני המטומטמת מבין שתינו.
לפתע הבזיק במוחי רעיון. רעיון מטורף, אני יודעת. אבל לפני שאספיק להתחרט נעמדתי על השולחן בקפיטריה.
"אני אוכיח לכן שהוא לא בקטע שלי!" הכרזתי ובעיני התרוצץ השיגעון הטהור.
קראתי בשמו בקול. כל הקפיטריה השתתקה.
הוא התקרב אלי לאט לאט. עם חזה מתוח ואגו בגודל של החיים. גבר מאצ'ו טיפוסי שחושב שהוא על גג העולם. אין סיכוי שגבר כזה אוהב אותי. ואין סיכוי שאני יאהב גבר כזה.
כשהוא עמד במרחק כמה צעדים מהשולחן, החלטתי לעשות את המעשה לפני שאבין בעצמי עד כמה הוא אידיוטי.
רצתי אליו מראש השולחן. מצמידה את שפתי לשפתיו.
ממש כמו אז, לפני שנתיים.
לשונו פיסקה את שפתי וניסתה לחדור לפי אבל אני עצרתי בה. זו רק הדגמה לחברות שלי שאני לא אוהבת אותו.
אבל ברגע שנפרדו שפתינו והבטתי למעלה בעיניו. רק רציתי עוד.