לא כל המלאכים מושלמים פרק 17

פרק 17: יום שלושים ואחד ללחימה.
לקח יומיים עד שהסופה שקטה, ואז חזרנו לבית הספר ולהברזות מהשיעורים.
"היילי, לא חשבת מתישהו שזה יהיה נחמד להיכנס לאחד השיעורים ולהקשיב למורה?" שאלתי אותה לפני השיעור הראשון.
"אבל… זה משעמם." היא אמרה באדישות.
"היילי, את גוררת אותנו לתרבות רעה, אני מתכוונת להיכנס לשיעור היום." אמרה אלכס.
"כן, לפעמים צריך ללמוד, יודעת." אמר דין. ג'וני לא נראה שמח במיוחד מדעת הרוב.
"אבל ללכת לצחוק על מעודדות זה הרבה יותר כיף!" הוא התלונן במבטא הספרדי המטופש שלו.
"ג'וני, אולי תפסיק עם המבטא שלך? הוא מוציא אותי מדעתי." אמר לוק.
"האמת שהוא לא כזה גרוע. אני אוהבת אותו." אמרה אלכס.
"הדעה שלך לא אובייקטיבית. את בת הזוג שלו!" אמר לוק. אלכס הזעיפה פנים.
"זה לא אומר שאני משוחדת או משהו…" היא רטנה.
"כן? את רוצה להוכיח לנו את זה? כי אנחנו יכולים להוכיח לך שאת לגמרי משוחדת. את הסכמת עם ג'וני שהשחקן שאת כל כך שונאת הוא חתיך לפני שלושה ימים!" אמרה היילי.
"כן. את משוחדת חמודה." אמרתי.
"ואת משוחדת לדין, אז מה?" אלכס ניסתה לתקוף חזרה. אני ודין החלפנו מבטים והתחלנו לצחוק.
"טוב, יש לי פשרה. אנחנו לא ניכנס לשיעור הראשון, ונבלה אותו בקפיטריה. בשיעור השני יש אימון של הנבחרת, אבל בשיעור השלישי אני מבטיחה שכולנו ניכנס. אני אקח ריטלין ואפילו אקשיב למורה." אמרה היילי. דין עשה הבעה מופתעת.
"את?! תקשיבי?!" הוא צווח בהגזמה. צחקנו כולנו ביחד, ואז בדיוק אשלי, בוני והחברות שלהן עברו לידנו.
"תראו אותם. אני פשוט לא מאמינה שאנחנו הסכמנו שנעשה להם טובה ונעזור לג'ינג'י הזה להציע לה חברות." אמרה בוני.
"היי, בוני?" צעקה אליה היילי.
"מה את רוצה, בולימית אחת?" שאלה בוני.
"דבר ראשון- דברי בשם עצמך, דבר שני- תחזרי לסבא וסבתא שלך! הם מחכים לך לארוחת שבת!" צעקה היילי וכולנו התפקענו מצחוק. אפילו אשלי לא החניקה צחקוק.
"מה את צוחקת איתם?!" התנפלה עליה בוני.
"סתם, זה ממש מצחיק. בואי נעוף מפה." אמרה אשלי והן התרחקו. כשהן היו כבר רחוקות אשלי קרצה לי.
"אני מתחילה להרגיש קצת רע לגבי כל היום הזה…" מלמלתי. נותרו עוד חמישה ימים, והפרפרים בבטן שלי התחילו לעוף.
"תרגעי כבר. אין לך מה לדאוג עד יום… שישי." אמרה היילי.
"כי?"
"כי ביום שישי אמא לוקחת אותנו למדוד שמלות. תתכונני נפשית, זה עומד להיות גרוע." אמרה היילי.
"למה?" שאלתי.
"בשבילך, בגלל שהחנות שבה אמא תמיד קונה שמלות עומדת רק במידות קטנות. המידה הכי קטנה שם היא מדיום, וגם זה מאוד נדיר." אמרה היילי.
"ואיזו מידה אני עכשיו?" שאלתי אותה.
"מדיום בקושי. את לארג', זה המון. נראה לי שתרגישי די חרא שם." היא אמרה באדישות מפליאה.
"אני שמחה שכל כך אכפת לך ממני שאת טורחת לספר לי את זה בצורה יפה כל כך!" אמרתי.
"אוי, אל תקחי דברים קשה כל כך." היא חייכה אלי ואני חייכתי חזרה, אחרי הכל זה באמת היה מצחיק.
"טוב, עכשיו, הולכים לקפיטריה." אמרה אלכס והלכנו לקפיטריה.
לא אכלתי כלום בזמן שהם אכלו, כרגיל.
היילי אכלה סנדוויץ' ואז רצה לשירותים בגלל שהיא 'לא מרגישה טוב ועוד שנייה חוזרת', אבל אני ידעתי מה היא באמת מתכוונת לעשות.
וריחמתי עליה עוד יותר. להקיא אחרי האוכל? לא כיף.
השיחה זרמה בינינו. החיים נראו מצוין באותו הרגע, כשישבתי בקפיטריה המסריחה של בית הספר, לבושה במעיל שלי ורועדת מקור.
כי החימום בקפיטריה אף פעם לא עבד.
"טוב, אז אתם באים לחגוג אצלי את חג המולד?" שאל דין.
"זה עוד שבוע. יומיים אחרי היום הולדת שלי ושל היילי." אמרתי, ואז הבנתי איזו בעיה זו תהיה לחגוג לשלושתנו יום הולדת. הרי האחרים לא ידעו שאנחנו אחיות.
"הא, אתן חוגגות ביחד?" שאל דין.
"כן." אמרתי.
"טוב, אני אבוא לחגוג איתך. ממילא אבא שלי לא רוצה לחגוג השנה." אמרה אלכס.
"גם אני אבוא. אבא שלי בצבא." אמר לוק.
"אני צריך לשאול את אמא ואבא שלי, הם בטח ירצו שנחגוג ביחד…" מלמל ג'וני שכנראה הרגיש לא נעים להיות היחיד שלא בטוח בא.
"אני והיילי בטוח נבוא. החג הזה אמא שלנו תשלם."אמרתי, והיילי שבדיוק חזרה חייכה אלי וצחקה.
"כל כך כיף לכן שאתן אחיות. אתן כל הזמן ביחד." אמרה אלכס בקנאה.
"הא, כן, זה כיף מאוד." אמרתי.
אחרי זה הלכנו לאימון האגרוף. בסיום האימון המאמן אסף אותנו לשיחה.
"עוד פחות משבועיים מתחילה הנבחרת וברגע שאתם תחזרו מחופשת חג המולד אנחנו נעשה שקילות." הוא אמר.
הפנים שלי נפלו. שקילות? זה אומר… שכולם ידעו כמה אני שמנה? לא בא בחשבון.
"חייבים לעשות את ה…שקילות?" שאלתי.
"אם את רוצה להשתתף בליגה, אז כן. חוץ מזה אתם מתאמנים מעולה והשנה אנחנו לוקחים את הגביע אז עכשיו זוזו לשיעור שלכם!" צעק המאמן והלך משם. היילי קמה והביטה בי בדאגה.
"את יודעת… אפשר לעשות שאני אשקול אותך." היא אמרה.
"הו, אוקי. אבל איך זה יעזור לי? הוא עדיין ידע כמה אני שוקלת." אמרתי.
"אבל הוא לא ימדוד את היקף הבטן שלך עם סרטי מדידה וכאלה דברים. תאמיני לי שאת מעדיפה שאני אעשה את זה." היא אמרה.
הסכמתי איתה.
אחרי הכל היא הייתה אחותי, לא משנה כמה הבטן שלי תהיה ענקית לא יהיה לה אכפת.
זה היה דבר טיפה מוגזם לומר. אחרי הכל היא הייתה רק אחותי החורגת ויותר כמו חברה בשבילי, והיא הייתה אדם מאוד מתוסבך שקשה לחזות את התנהגותו.
היא הייתה יכולה להיות נחמדה ויכלה להיות הכלבה הכי גדולה שיש.
אבל היה בה משהו מיוחד שהיה רק שלה, שגרם לה להיות חברה ואחות טובה אחרי הכל. והמשהו הזה גרם לי להסכים שהיא תמדוד אותי ולא המאמן, שאני בטוחה שגם לא היה צוחק עלי.
"עכשיו לשיעור." אמרתי לה.
"אבל…" היא מלמלה והוציאה מהתיק שלה את הריטלין.
"קחי את הריטלין שלך, כי את עומדת לשבת היום יפה ולהקשיב." אמרתי. היא נאנחה ובלעה כמעט חצי בקבוק.
"למה את לוקחת כל כך הרבה?" שאלתי אותה.
"אחרת אני פשוט לא מצליחה לשבת במקום. זה נורא לא כיף, אז לפני שאת צועקת עלי להיכנס לשיעור תתחשבי טיפה בבעיות שלי. זה קשה לי, את יודעת. אם זה היה קל הייתי נכנסת מזמן." היא אמרה.
"זה בסדר, אנחנו לא מכריחים אותך לעשות כלום." אמרה אלכס. היילי חייכה.
"טוב, אז אני חושבת שאני אוותר על השיעור הזה." היא אמרה.
"היילי, הבטחתי לאמא." אמרתי לה.
"כן, אבל זה לא אכפת לי. אני רוצה לרוץ עכשיו במגרש במשך שעות, והריטלין לא משפיע." היא נראתה אומללה כל כך שלא יכולתי להתנגד לה
"טוב, אולי תיכנסי בשיעור הבא?" שאלתי.
"אולי. אני הולכת לרוץ." היא אמרה וברחה משם כשהיא מצחקקת לעצמה בקול רם מספיק שאני אשמע.
"ואנחנו הולכים לשיעור. לפחות באחד מהשיעורים אנחנו צריכים להשלים שיעורי בית כמו שצריך." אמרה אלכס וכולנו נכנסנו פנימה.
אלכס מיד תפסה מקום ליד חברה אחרת שלה, ודין התיישב ליד לוק.
אז לי נותר לשבת רק ליד ג'וני. נאנחתי אנחה כבדה מידי בהתחשב בכל המבטים המקנאים של בנות הכיתה והתיישבתי לידו.
"שלום, בובה. ידעתי שתבואי אלי מתישהו." הוא אמר במבטא הנוראי שלו.
"ג'וני, תסתום ותקשיב." אמרתי. הוא נראה פגוע עד עמקי נשמתו אבל עד שמצא את המילים המורה כבר נכנסה והתחילה ללמד.
היילי כמובן לא נכנסה לשום שיעור במהלך היום.
אבל לא יכולתי להגיד שהייתי מופתעת. גם לא האשמתי אותה, כי ידעתי כמה קשה לה.
וצריך להתחשב במוגבלויות של אנשים, הזכרתי לעצמי והסתכלתי על הבטן שלי.
כמו שהיילי מתחשבת בי, אני אתחשב בה ולא אכריח אותה, לא משנה מה הבטחתי להורים שלנו.