לא כל המלאכים מושלמים פרק 2

פרק 2: יום ראשון ללחימה

בבוקר קמתי די מאוחר. השמש כבר עמדה גבוה בשמיים כשפקחתי את עיני. הייתי רגילה להתעורר מאוחר, אבל כשהבנתי שהבית ריק הרגשתי רע עם עצמי שכולם קמים מוקדם ורק אני ישנה עד מאוחר כמו ילדה קטנה ומפונקת.
התיישבתי על הספה והבטתי בחדר. מולי היה שולחן ומאחוריו עוד ספה. בצידיו של השולחן היו כורסאות בצבעים חומים וכתומים. מאחורי הספה שמולי היה שולחן מטבח גבוה עם כיסאות גבוהים של בר, ומאחוריו השיש, המקרר והתנור צמודים ליד הקיר. המקרר היה הכי קרוב לדלת היציאה וכמה מטרים מהדלת היה חלון.
כל הקירות היו צבועים בכל מיני צבעים של ירוק אבל בקושי ראו את הצבע מרוב תמונות וקישוטים.
ליד הקיר שמאחורי עמד שולחן כתיבה עם מחשב ומשני צידיו היו שתי דלתות. אחת מהן הייתה דלת כניסה לשירותים והשנייה הובילה למסדרון שבו ככל הנראה היו חדרי השינה של כולם.
הלכתי לשירותים. נעמדתי מול המראה בחדר הכחול והבטתי בזעם בהשתקפות שלי.
שיער חום כהה חלק שהתפזר על כתפי בלי סדר. עיניים ירוקות, החלק היחידי בי שבאמת אהבתי. פנים חיוורות מלאות בפצעי בגרות רבים כל כך עד שלא היה ניתן לראות את העור שלי מתחתיהם. ואז- הבעיה הגדולה- הבטן העצומה שנפלה מטה אל הברכיים והרגליים הענקיות והשמנות.
אם אני רק אפטר מהבטן הזו.. ומהחצ'קונים… אני אוכל להיות אפילו יפה.
"על מה את מסתכלת?" היילי הקפיצה אותי. הסתובבתי וראיתי אותה עומדת מולי, בשיער מבולגן וחזייה ותחתונים ורודים תואמים בלבד. היא הייתה יחפה.
"מה את עושה פה?" נבהלתי נורא.
"זה בערך הבית שלי, את יודעת." היא אמרה. התחלתי להירגע אחרי הבהלה הפתאומית והנהנתי.
"כן, סליחה… פשוט נורא הבהלת אותי…" אמרתי, היא הנהנה.
"כן, גם את נורא הבהלת אותי בפעם הראשונה שראיתי אותך. מאיפה את הגעת בכלל?!" היא שאלה וניגשה לכיור.
"את יודעת שזה ממש פוגע בי, נכון?" שאלתי.
"למה? תקחי את זה בהומור. גם כשאומרים לי שאני זונה אני לוקחת בהומור. את צריכה לקחת הכל בצחוק. את לא תשרדי בברוקלין אם תמשיכי להגיד דברים כאלו לאנשים." אמרה היילי.
"זה טפשי. אני לא רוצה לגור פה." אמרתי.
"טוב, ואני רוצה מרצדס מלאה בגברים שריריים וחתיכים בטירוף. אני מקבלת את זה?!" היא שאלה בציניות.
"את לא יכולה לקבל את כל מה שאת רוצה." היא הוסיפה. היא הרגיזה אותי מאוד אבל שתקתי.
"את לא אמורה להיות בבית ספר או משהו?" שאלתי אותה.
"את לא אמורה לבלוס ליד המקרר או משהו?" היא הקניטה אותי בחזרה. הפעם לא ויתרתי לה.
"את לא אמורה להקיא את כל מה שאכלת אתמול כדי שימשיכו לראות לך את הצלעות?" שאלתי. היא חייכה.
"יפה. את מתחילה לתפוס את זה. ככה את צריכה להגיב." היא אמרה ויצאה מהאמבטיה. הלכתי אחריה.
"את לא נעלבת מכלום?" שאלתי אותה.
"לא. את מוזמנת לנסות אותי, אם את רוצה." היא אמרה והוציאה מהמקרר חלב וקורנפלקס.
"את זונה מגעילה ובולימית. את נראית נורא ואת מסריחה בטירוף." אמרתי לה. היא נתנה לי סתירה.
"לא, אני לא נעלבתי מזה." היא אמרה והלכה לספה, היא התיישבה עליה והרכינה את ראשה לאחור.
"למה את באמת לא בבית ספר?" שאלתי.
"כי אני הברזתי. לא היה לי כוח לבוא למבחן במתמטיקה." היא אמרה באדישות.
"את מבריזה ככה כל הזמן?" המשכתי לתחקר אותה.
"רק כשיש מבחנים או כשאני רוצה לעשן. בחייך, מה את עומדת? תשבי." היא אמרה. הנדתי בראשי.
"אני מתכוונת להרזות ממש מהר, וזה אומר לעשות ספורט כל הזמן." אמרתי. היא הביטה בי לשנייה כדי לראות אם אני רצינית ואז צחקה.
"את לא רצינית." היא אמרה.
"אני רצינית."
"אז את חושבת שתרזי אם תעמדי במקום? את צריכה לעשות ריצה. חכי שנייה." היא אמרה ונעלמה במסדרון. אחרי שנייה היא חזרה כשהיא לבושה במכנסיים קצרות שחורות, גופיה בצבע טורכיז ושיערה נאסף לקוקו גבוה.
"בואי נצא לריצה." היא אמרה.
"אין לי בגדים חדשים ואני מזיעה ו-"
"את צריכה ריצה. את חושבת באמת שאת תקני בגדים לפני שתרזי? את מפגרת?" היא שאלה.
"לא ואולי. ובסדר, בואי נעשה ריצה." אמרתי. היא חייכה ויצאה בקלילות מהדלת.
קינאתי בקלילות שבה היא נעה ממקום למקום.
היא יצאה לרחוב הכמעט ריק ואני יצאתי אחריה. התחלנו לרוץ, היא הובילה אותי ברחובות בריצה קלה ואני רצתי אחריה בשיא המהירות שלי ועדיין הייתי רחוק מאחוריה.
"איך לעזאזל… את מסוגלת… לרוץ כל כך… מהר?!" צעקתי עליה כשעצרתי, ידי על ברכי ואני מתנשפת.
"אני טובה מאוד בספורט." היא ענתה בפשטות וחזרה אחורה אלי. היא הושיטה לי בקבוק מים קטן ואני גמרתי את כולו בלגימה.
"מעולם לא עשית ספורט, נכון?" היא שאלה.
"לא… ממש לא." מלמלתי.
"אל תדאגי. אני אכניס אותך לכושר." היא אמרה. הנהנתי והזדקפתי, נחושה בדעתי להוכיח לה שאני לא שמנה כמו שהיא חושבת שאני, ושגם אני יכולה לרוץ עד פארק וסט יסטיד ולחזור הביתה בלי למות.
"בואי נמשיך." אמרתי והתחלתי לרוץ לפניה.
היא הניחה לי לפעור פער קטן בינינו לפני שהתחילה לרוץ, היא רצה לאט מאוד ועדיין השיגה אותי אחרי שתי דקות.
למזלי הריצה עד הפארק לא הייתה ארוכה, והריצה חזרה עברה במהירות. אמנם עם הרבה הפסקות, אבל במהירות.
כשחזרנו הביתה הייתי מרוצה.
"למה את מחייכת?" היא שאלה. הבטתי בה בקנאה, היא לא הזיעה אפילו קצת.
"כי אני מרוצה מעצמי." אמרתי.
"וואו, יש לך רף ממש נמוך." היא אמרה והלכה לחדר שלה, היא חזרה אחרי שנייה כשהיא לבושה בבגד ים.
"למה..?"
"את מזיעה, אין לך בגדים להחלפה ואם תיכנסי לבגד ים תבהילי את כולם, אז חשבתי שנלך לשחות באגם. את לא חייבת ללבוש שם בגד ים, ואם תשחי את לא תרגישי את הזיעה." היא אמרה.
"כמה רחוק ה…אגם?" שאלתי.
"עשר דקות הליכה. אבל רק חמש דקות ריצה, אז אנחנו נרוץ." היא אמרה. נאנחתי.
"תקשיבי, יש לך שבועיים להוריד… רגע, כמה את שוקלת?" היא שאלה.
"תשעים ושבע קילו…" מלמלתי בבושה.
"אז אני רוצה שבעוד שבועיים את תשקלי שמונים ושבע קילו." היא אמרה בתקיפות.
"להוריד עשר קילו בשבועיים?!" כמעט צרחתי.
"מה הבעיה? אם תעשי הרבה ספורט כמו שאת עושה היום בכל יום, ולא תאכלי שום דבר חוץ מירקות, אז תורידי אפילו יותר." היא אמרה. הנהנתי באטיות.
"אז נזוז?" שאלה.
"כן." אישרתי. "נזוז."

'האגם' היה שם קצת מוגזם.
זו הייתה רק בריכה קטנטנה באמצע החורשה. באיזורים הכי עמוקים שלה היא הגיעה בקושי לשתי מטר, ובמים הרדודים העומק היה בסך הכל כמה סנטימטרים. הקרקעית הייתה קרקע טובענית. אם היית מניח את הרגל שלך היית שוקע מיד עמוק בבוץ מגעיל.
אז היה אסור לעמוד. מה שגרם לי לשחות כל הזמן.
זה היה חכם, והיילי כל הזמן אמרה לי שזה גאוני. האמת שזה באמת היה גאוני.
בילינו שם הרבה מאוד זמן. שחינו הלוך חזור ביחד, היא לימדה אותי כמה סוגי שחייה ולא הניחה לי לנוח לשנייה.
הרגעים היחידים שבהם כמעט נחתי היו הרגעים שבהם היא הניחה לנו לשבת מעט במים הרדודים ולדבר, אבל מהר מאוד היינו ממשיכות לשחות כי הייתה רוח קרה.
"לא נוכל לעשות את זה בעוד כמה שבועות." אמרה היילי.
"למה?"
"יהיה קר. החורף כמעט הגיע." היא הסבירה.
"אני אוכל לשחות גם בחורף." אמרתי.
"שקרנית. אם אני לא אדחוף אותך כל הזמן לעשות ספורט את תשבי כל היום בבית ותאכלי." אמרה היילי בחיוך. הפעם קיבלתי את הדברים שלה בצחוק.
"בסדר, אולי. אבל את תדחפי אותי, נכון?" שאלתי.
"ברוב הזמן כן. אבל את חייבת לקחת בחשבון שאני הולכת לבית הספר לפעמים." היא אמרה.
"רגע, מה?!" צעקתי בהגזמה.
"אני הולכת לבית ספר. אז לפעמים יהיו ימים שתאלצי להתאמן לבד." היא אמרה בהתנצלות.
"אז אני ארוץ לבד." אמרתי.
"בסדר."
"בסדר."
"ממשיכים לשחות." היא אמרה וחזרה למים.
נכנסתי חזרה אחריה.
שחינו עוד שעתיים, וכשהשמש התחילה לשקוע והחורשה התמלאה צללים מפחידים יצאנו מהמים וחזרנו בריצה הביתה.
הבטן שלי קרקרה בחוזקה, והאמת שדי אהבתי את תחושת הרעב הזו.
"רעבה?" שאלה אותי היילי ששמעה את הקרקורים של הבטן שלי.
הנהנתי.
"אז כדאי שתאכלי סלט כשתחזרי." היא אמרה.
"אבל… אני רוצה לא להשמין…" אמרתי.
"סלט זה לא משמין. תראי, את לא אמורה לאכול הרבה, אבל לא לאכול בכלל זו התאבדות." היא אמרה.
"אני לא התכוונתי שתהפכי לאנורקסית ואני לא אניח לך להפוך לאחת כזו. את תחזרי הביתה ואני אכין לך סלט, ואני רוצה לדעת שאת אוכלת בריא גם כשאני לא פה." היא אמרה.
"ממתי אכפת לך ממני כל כך?" שאלתי.
"אני מתחברת מהר לאנשים. אני רק מנסה להיראות כמו מפלצת." היא אמרה.
"גם אחותך כזו?" שאלתי. היא השתתקה.
"אל תשווי את אחותי אלי." היא אמרה בשקט בסופו של דבר והאטה את הריצה עד להליכה.
"משהו רע קרה ביניכן. אני לא רוצה לחטט, אבל אני יודעת שפעם הייתן חברות טובות." אמרתי. היא הנהנה באטיות.
"אל תדברי על זה בבקשה." היא אמרה.
"אני לא אדבר על זה. אבל כשתהיה מוכנה לדבר על זה, אני פה." אמרתי והיא חייכה בקושי וחזרה לרוץ ממש מהר.
עד הבית היא התאוששה כבר.
נכנסנו פנימה והיא רצה ישר למטבח. בזמן שהיא הכינה לי סלט היא לא הפסיקה לדבר.
"את צריכה בגדים חדשים. לדעתי כדאי שיהיו לך שתי חולצות ושתי זוגות מכנסיים, ושלוש תחתונים. הרי את תרזי בגדול בקרוב, ותצטרכי לקנות כל פעם בגדים מחדש." היא אמרה.
"נכון." אמרתי.
"אז כדאי שתקני כרגע רק את הבגדים הכי זולים. אני אקח אותך למקום שבו אני קונה בגדים מחר, טוב?" היא שאלה.
"אין לי בעיה. אבל את לא… הולכת לבית ספר?" שאלתי.
"מחר? אין סיכוי. יש לנו מבחן." היא חייכה והגישה לי את הסלט.
"תאכלי, תתקלחי, ותלכי מהר לישון. מחר ברגע שתתעוררי נעשה ריצה ונלך לקניות." היא אמרה ואז אשלי ורבקה נכנסו הביתה.
"היי מתוקה." אמרה רבקה וחיבקה את היילי.
"היי אמא." היא ענתה.
"איך היה היום בבית הספר?" היא שאלה. אשלי השפילה את מבטה, אני הבטתי בעניין לראות מה היא תגיד.
"מצוין." אמרה לבסוף היילי.
"עשינו ריצות ולמדנו על שחייה… וגם דיברתי עם חברים שלי על קניות." היא אמרה. פערתי את פי.
"זה נהדר. מתי את מתחילה ללמוד מחר?" היא שאלה.
"ב…בעשר…" מלמלה היילי במבט מושפל. לא נראה שהיה לה קושי לשקר טוב, אבל היא לא הרגישה בנוח לעשות את זה.
"אה. אני כבר אעזוב לעבודה…" מלמלה בעצב רבקה.
"הייתי רוצה ללוות אותך פעם אחת לבית הספר, יודעת? להסיע אותך ואת אשלי באותה השעה. לא ראיתי אותך נכנסת בשער עם אחותך מאז שרבתן…" מלמלה רבקה.
"אמא, מחרתיים אני מתחילה באותה שעה עם אשלי. נכון, אשלי?" שאלה היילי.
"כן… שתינו מתחילות בשבע." אמרה אשלי. "שעת אפס… אוף עם זה."
"לגמרי באסה. אבל לפחות תזכי לראות אותי נכנסת לבית הספר… עם אשלי… ביחד…" מלמלה היילי.
"בהחלט. את תהיה מאושרת אמא, אנחנו אמנם רבנו אבל אחרי הכל אנחנו אחיות." אמרה אשלי.
"זה נחמד כל כך לראות אתכן מדברות סוף סוף לא בצעקות וקללות." התמוגגה רבקה.
"אני הולכת להתקלח." אמרה אשלי.
"אני התכוונתי ללכת להתקלח!" צעקה היילי וניגשה את אחותה בכעס.
"את תמיד מתקלחת ראשונה." אמרה אשלי.
"כי אני טובה יותר ממך, ולא רמאית מסריחה!" צעקה היילי.
הן החלו להתכתש, רבקה נאנחה.
"זה היה נחמד כל עוד זה נמשך… לכמה שניות בערך." היא מלמלה.
"למה הן רבות ככה? הן אחיות! הן אמורות להיות החברות הכי טובות!" התפעלתי.
"הן היו. אבל זה לא משנה, בואי תספרי לי איך את הסתדרת היום? מה את עשית?" היא שאלה אותי.
"אהה… לא הרבה, למען האמת." אמרתי.
"את לא חייבת לעשות משהו. את בוודאי מאוד עצובה אחרי שההורים שלך מתו, אל תחשבי שאני מצפה ממך לחזור עכשיו לשגרה." היא אמרה.
"אני לא חושבת ככה." אמרתי.
"את תרצי שנלך לקנות לך בגדים חדשים?" היא שאלה.
"אני לא מרגישה בנוח להשאיל ממך כסף, גברת גרין. ממילא עשית מספיק עבורי." אמרתי.
"אמרתי כבר, תקראי לי אמא. ואת תמיד יכולה לבקש כסף." היא אמרה.
"תודה. האמת שאם הצעת את זה… אני אשמח אם תוכלי לתת לי איזה… שלושים דולר?" שאלתי בחוסר נוחות.
"אילו בגדים תוכלי לקנות עם שלושים דולר? אולי חולצה פשוטה ומכנס פשוט…" היא מלמלה.
"זה בדיוק מה שאני מחפשת. את מבינה, אמא," אמרתי והיא חייכה, "אני מתכוונת להרזות עכשיו כדי… להראות טוב יותר כשאני מגיעה לבית הספר. ואני לא רוצה להוציא הרבה כסף על בגדים שבקרוב יהיו גדולים עלי." אמרתי.
"אם כך בסדר… חכי שנייה." היא חיטטה בארנק שלה והושיטה לי שלוש שטרות של עשר דולר.
"תהני בקניות. תסתדרי לבד?" היא שאלה.
"אני אסתדר. אני אהיה בסדר. תודה רבה." אמרתי.
"בבקשה. את הבת שלי עכשיו, אחרי הכל." היא אמרה והלכה לחדר שלה.
אשלי והיילי המשיכו לריב מכות, אכלתי את הסלט שלי במהירות ונשכבתי.
התכסיתי עד מעל הראש.
לא התקלחתי, אבל לא הייתה לי שום כוונה לנסות לריב על התור למקלחת. אז נרדמתי כשאני לבושה באותם בגדים רטובים מהאגם ומהזיעה שלי.