לא כל המלאכים מושלמים פרק 5 א'

פרק חמש חלק א': יום רביעי ללחימה.
כשהתעוררתי גיליתי שרבקה עומדת במטבח ומכינה משהו.
הצצתי במהירות בשעון וגיליתי שעכשיו רק שבע. התעוררתי כל כך מוקדם שאפילו היילי ואשלי עוד לא התעוררו.
"בוקר טוב." אמרתי לה.
"בוקר טוב!" היא אמרה בהתלהבות מוגזמת וחייכה אלי.
"התעוררת מוקדם מאוד היום." היא הוסיפה.
"כן, אני לא יודעת למה. אבל זה נחמד להתעורר מוקדם. אני צריכה להתרגל לזה, עוד מעט יהיה לי בית ספר." אמרתי.
"נכון."
"לגבי זה…" מלמלתי.
"לגבי זה."
"מתי אמרנו שאני אלך לבית ספר, ולאיזה בית ספר?" שאלתי.
"אמרנו שניתן לך שבועיים לנוח. את כבר מרגישה טוב מספיק ללכת לבית הספר?" שאלה רבקה.
"האמת שיכול להיות נחמד לתת לי עוד איזה כמה ימים…" מלמלתי.
"זה בסדר. את תלכי לבית הספר של אשלי והיילי, בית ספר המחוזי." היא אמרה.
"נחמד." אמרתי.
"זה בית ספר טוב, יחסית." היא אמרה.
"כן."
ואז הופיעה אשלי.
"היי אמא." היא אמרה ונישקה אותה על שתי הלחיים.
"היי, דרייה." היא הוסיפה. נראה שבבקרים היא הייתה נחמדה יותר.
"היי."
"אז, כמה קילו כבר הורדת, מתוקה?" שאלה אשלי.
"לא יודעת. אני לא נשקלת או משהו." אמרתי.
"אה. טוב, אז כדאי שתישקלי. יש לנו משקל בחדר השינה שלי." אמרה אשלי.
"זה בסדר."
"טוב. אם את רוצה את יכולה." היא אמרה וחזרה לרבקה.
"אני אלך היום ברגל, טוב אמא?" היא שאלה. רבקה נראתה מודאגת.
"אם את רוצה אני לא אעצור בעדך, אבל אפשר לדעת למה?" היא שאלה.
"רק בגלל שאני רוצה להתחיל לשמור על כושר. אני לא עשיתי ספורט כבר הרבה זמן. ואימוני המעודדות מתחילים היום שוב אז אני אאחר לחזור הביתה." אמרה אשלי.
"טוב." אמרה רבקה בחשדנות מסוימת.
ואז היילי התעוררה.
היא בעטה בי חלקית מתוך שינה וקמה. שכחתי בכלל שהיא נרדמה איתי על הספה.
"בוקר."
"בוקר." ענינו לה רבקה ואני.
"אשלי הולכת היום ברגל אז את תסעי איתי לבד באוטו." אמרה רבקה להיילי.
"לא, אני נשארת היום בבית." אמרה היילי.
"למה?" שאלתי.
"יש לנו… ביטול." היא אמרה. ראיתי שהיא משקרת והנחתי שזה בגלל החבר שלה. היא עדיין לא התגברה עליו.
"ביטול?"
"כן. אני חוזרת לישון, טוב אמא?" היא שאלה.
"אה… בסדר." אמרה רבקה בחוסר ביטחון. "האמת שלאחרונה אני מרגישה שכולן כאן יודעות משהו שאני לא, ושכולן משקרות לי…" היא הוסיפה.
היילי עצרה במקומה והנידה בראשה במרץ.
"ממש לא אמא! אנחנו בחיים לא נסתיר ממך משהו!" אמרה היילי.
"בהחלט. אף פעם." אמרה אשלי.
"טוב… לכי לישון, את נראית לי די עייפה. אשלי, בית הספר די רחוק, כדי שתצאי עוד כמה דקות." אמרה רבקה.
"אני אלך להתארגן." אמרה אשלי והלכה לאמבטיה.
אני ניסיתי לחזור לישון אבל לא הצלחתי. הבטן שלי קרקרה.
"את רעבה, דרייה. להכין לך חלב עם דגנים?" שאלה אותי רבקה. הנדתי במרץ בראשי.
"זה מאוד משמין…" תירצתי.
"את לא יכולה לא לאכול שום דבר!" היא מחתה. "לא משנה כמה המאכלים משמינים, את חייבת לאכול או שתמותי."
"אני אוכלת. אכלתי אתמול טוסט ו… שלשום לא נראה שאכלתי משהו…" מלמלתי.
"אני מכינה לך עכשיו ארוחה נורמלית ואני רוצה שבצהריים תאכלי נורמלי. מעכשיו אני אפקח על האוכל שלך." אמרה רבקה.
נאנחתי אבל הנחתי לה לפטם אותי בדגני שוקולד וחלב בטעם וניל.
אשלי יצאה בדיוק כשסיימתי לאכול והביטה בצלחת הגדושה שלי בהפתעה.
"ידעתי שאת אוכלת! את סתם העמדת פנים שאת לא, בטח יצאת ובלסת כל היום בקניון!" אמרה אשלי בתוכחה.
"סליחה?" שאלתי.
"נו, פשוט אף פעם לא ראיתי אותך אוכלת והתערבתי עם חברה שלי שאת אוכלת שאנחנו לא בבית, והיא אמרה שאת לא אוכלת כי החלטת להיות אנורקסית." אמרה אשלי.
"אני לא אנורקסית, אבל אני לא בולסת." אמרתי.
"כן. מה שתגידי." היא אמרה ואז הטלפון שלה צלצל.
"קרוליין, חופרת שכמוך, אני יוצאת, את לא חייבת להתקשר אלי כל שש שניות ובעיקר לא אחרי שאני מודיעה לך שאני מתארגנת!!!" היא צרחה בטלפון.
"נו באמת, קרוליין, אל תתחילי שוב." היא אמרה.
"תקשיבי, אתם ביחד מחוץ לבית שלי? כן? יופי! אז תסתמי לעזאזל ואל תגידי לו כלום אני יוצאת." אמרה אשלי.
"מי בא לאסוף אותך?" שאלה רבקה.
"האקס שלי וקרוליין המפגרת הזו." אמרה אשלי.
"למה בדיוק החלטתם ללכת היום ביחד?" שאלה רבקה.
"אני אסביר לך בערב אמא, קרוליין מחרפנת אותי עם כל השיחות שלה." אמרה אשלי ויצאה מהבית.
משהו בזה נראה לי מוזר מאוד, לקח לי כמעט חמש דקות להבין מה.
"רבקה, שמת לב שהיא לא לקחה תיק בית ספר?" שאלתי ומיד התחרטתי .
"כן, אני אטפל בה בערב." אמרה רבקה.
"אה."
"אני יוצאת לעבודה." אמרה רבקה וחיבקה אותי בעדינות. היא לקחה את התיק והמעיל שלה ויצאה מהבית.
רק אני והיילי נותרנו בבית.
"היילי?" שאלתי.
"כן?" היא הופיעה בסלון לבושה רק בחזייה ותחתונים.
"מה את מתכוונת לעשות היום?" שאלתי.
"לשבת בחדר שלי, לאכול גלידה בכמויות לא הגיוניות, לראות סרטים זוועתיים, לבכות שעות על גבי שעות או בקיצור להתאבל על מות חיי החברה המעטים שלי והחבר שלי." אמרה היילי.
" יש סיכוי שתבטלי את התכניות האלו ונצא לרוץ?" שאלתי.
"לא. זה יום האבל שלי. תרוצי לבד."היא אמרה וחזרה לחדר שלה.
לא היה לי בכלל חשק לרוץ לבד. לא היה לי חשק לכלום.
אז ישבתי על הספה ובהיתי בתקרה. בדלתות. בחלונות. הלכתי לאמבטיה ושטפתי את הפנים.
סקרתי כל פיסה של עור בגוף שלי והכנסתי את הבטן, חייכתי לעצמי ויצאתי החוצה.
המשכתי לבזבז את החיים שלי על כלום עד שבצהריים צלצל הטלפון.
"תעני!" צעקה היילי בפה מלא גלידה מהחדר שלה. נאנחתי וקמתי לענות.
קול מוכר נשמע מהצד השני.
"דרייה אנגלוס?" שאל הקול מעברו השני של הקו.
"אכן."
"זה דין אית'ן וולטר. הבחור שחשדת בו שהוא פדופיל אבל בכל זאת המצאת לו זהות חדשה אתמול באגם." אמר דין.
"הו, שלום." אמרתי.
"עבדתי קשה מאז הבוקר כדי לאתר אותך. חיפשתי אותך ברשומות באזור מקסיקו ואז בטקסס ומצאתי אותך, מצטער על המשפחה שלך אגב, לקח לי הרבה זמן לגלות לאיפה העבירו אותך. בסוף מצאתי." הוא אמר.
"מזל טוב." אמרתי.
"אין לך חשק לדבר, הא?" הוא שאל.
"זה לא זה, פשוט לא נעים לי לדבר בטלפון. אני מעדיפה פנים אל פנים." אמרתי.
"אוקי… עוד ארבעים דקות באגם?"
"הולך."
"להתראות, מלאך."
"אני לא מלאך."
"זה בגלל השם משפחה שלך."
"הבנתי את זה."
"טוב, לא משנה. ביי דרייה."
"ביי." אמרתי וניתקתי. מיד התחלתי להתארגן לקראת ההליכה לאגם.
ניסיתי להתארגן ולהתלבש יפה, אבל לא הצלחתי. הייתי צריכה עזרה. הייתי צריכה את היילי.
נכנסתי למסדרון של חדרי השינה וחיפשתי את החדר של היילי.
בסוף פתחתי את הדלת השחורה עם עיטורי הגולגולות שהייתה ליד הדלת הורודה והמנצנצת.
"היילי?" הצצתי לתוך החדר החשוך משהו.
"בכבודי ובעצמי." היא אמרה ויצאה מתוך המיטה שבה היא התכרבלה.
היא כיבתה את הטלוויזיה וניגשה אלי.
"יש לי בעיה." אמרתי.
"זה מאוד כללי. אני אשמח לפירוט. נגיד סוג הבעיה, מה הבעיה, ועד כמה היא דחופה." אמרה היילי.
"בעיית בחור."