לא כל המלאכים מושלמים פרק 7

פרק 7: יום שישי ללחימה.
למחרת בבוקר רבקה לקחה אותי לבית הספר כדי להתאים אותי לכיתה.
לאחר כמה שעות הסכימו לתת לי להיות בכיתה ט', למרות שקצת פיגרתי בחומר. אמרו לי שאם אני אשתדל אני אוכל להדביק במהירות את הקצב של הכיתה שלי, ט'5.
השיעור הראשון שלי היה אמור להיות בעוד ארבעה ימים.
"את בטוחה שזה בסדר? כלומר… את רק איבדת את ההורים שלך…" שאלתי אותי רבקה.
"זה לחלוטין בסדר מצידי. אל תדאגי לי." אמרתי. היא הנהנה.
"אני חושבת שכדאי שנקנה לך פלפון משלך." היא אמרה. אז נסענו לחנות האלקטרוניקה הקרובה וקנינו פלפון פשוט וקטן.
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה זה להתקשר לדין.
"דרייה." הוא אמר.
"דין נייתן וולטר, אני מאושרת להודיע לך שאני קיבלתי מכשיר נייד קטנטן משלי, ועכשיו אוכל לחטוף קרינה בכל שעה ביממה." אמרתי.
הוא צחקק.
"אני אשמח לדעת את מספר הטלפון שלך." הוא אמר.
אז דקלמתי לו את המספר.
"וחוץ מזה, מצאתי את הסרט שכל כך רצית שאני אראה. חתונת רפאים. הורדתי אותו." הוא אמר.
"ו…?"
"ואני אשמח אם תקפצי בעוד ארבעים דקות לבית שלי." אמר דין.
"דין, אני לא יודעת איפה את גר ואני חדשה בעיר, עדיף שאתה תוביל אותי לשם." אמרתי.
"אז עוד ארבעים דקות באגם?" הוא שאל.
"מצוין." אמרתי.
"זה יהיה נהדר. אני אצא לקנות עכשיו פופקורן ואזמין פיצה כדי שנוכל להדמין כהוגן אחרי ההליכה הארוכה אלי הביתה, ואחרי הסרט יש לי הפתעה בשבילך!" הוא אמר.
"אני לא חושבת שאני אוכל." הזהרתי אותו.
"את תאכלי ועוד איך, אני ממש שונא בנות שלא אוכלות דברים טעימים כי הן בדיאטה." הוא אמר בכעס.
מיד הסכמתי לאכול והעברתי נושא.
סיפרתי לו על הכיתה ששובצתי בה, והוא אמר שהוא ילך מחר בבוקר ויבקש שישבצו אותו בדיוק באותה הכיתה.
"זה יהיה נהדר. אתה יודע שמעולם לא ביקרתי בבית ספר?" שאלתי.
"זה בסדר, אני אעזור לך להתמצא. אפילו שגם אני לא הייתי בבית הספר הזה מעולם." הוא אמר.
"לא, אני מתכוונת שמעולם לא למדתי בשום בית ספר." אמרתי.
"מה?!"
"כן… למדתי בבית."
"אבל למדת?"
"למדתי."
"אז זה בסדר. אני חייב לרוץ, אני אדבר איתך בעוד ארבעים דקות, באגם." הוא אמר וניתק.
"ביי." אמרתי אפילו שהקו כבר נותק והנחתי את הטלפון חזרה במקום.
ואז ניגשתי לחדר של אשלי.
"אשלי?" דפקתי בביישנות על הדלת. היא פתחה מיד. לא הבנתי למה היא לא בבית ספר וגם לא שאלתי.
"מה?" היא שאלה בלי נימוסים מיוחדים.
"אהה… את אמרת שיש אצלך משקל." אמרתי.
"תיכנסי." היא הזמינה אותי, נכנסתי פנימה.
החדר שלה היה הרבה יותר שמח ועליז. כולו ורוד נוצץ, עם חלון ענקי מעל המיטה ווילונות ורודים מנצנצים, המיטה עצמה נצנצה. שולחן העבודה הלבן היה הדבר היחיד שלא נצנץ בחדר. אפילו הקירות שנצבעו בורוד בהיר כוסו בשכבה דקיקה של נצנצים, וכך גם הארון שהיה בצבע פטל.
אשלי הוציאה מתחת לשולחן העבודה משקל זכוכית קטן.
"אלוהים, זה הגיוני שאני מפחדת לשבור אותו?" שאלתי אותה. היא צחקה וענתה בחוסר נחמדות, "קצת."
עליתי עליו. הבטתי בו מחליף מספרים, הוא התחיל מארבעים וארבע, מה שהיה כנראה המשקל של אשלי, ואז התחיל לעלות.
אז הוא הגיע לתשעים ושבע והתחיל לרדת.
הוא נעצר בתשעים ואחד.
"וואו! זה המון! אני הורדתי הרבה!" צעקתי.
אשלי חייכה אלי בקושי.
"אני מאושרת שאת מאושרת, עכשיו החוצה. אין לך דייט לתכנן?" היא שאלה.
"דווקא יש לי. אני הולכת לראות אצלו סרט," לא הנחתי לה לומר שום דבר והוספתי, "ואני מתעקשת להתארגן היום לבד."
"אם את מתעקשת." היא אמרה וליוותה אותי החוצה.
מיותר לציין שהיילי ואשלי עזרו לי שוב להתארגן. אשלי הלוותה לי חולצה שחורה של נירוונה עם מחשוף עמוק ואני לבשתי את המכנסיים הישנים שלי, מכנסי ג'ינס משוחררים מעט ודי כהים.
ונעלי ספורט כחולות.
"תודה על העזרה… אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן." אמרתי כשהיילי סיימה לסדר את שיערי בקוקו גבוה מושלם ואשלי הסתירה לי עוד פעם את החצ'קונים.
"הו, תודה לך. בזכותך אני ואשלי מסתדרות יותר טוב מאי פעם." אמרה היילי.
"מה שתגידי, כלבה." אמרה אשלי וחזרה לחדר שלה. היילי נאנחה.
"או שלא. בכל אופן, בהצלחה לך. ותתחדשי על הפלאפון." היא איחלה לי וחזרה גם לחדר שלה.
אני יצאתי החוצה והתחלתי ללכת במהירות לכיוון האגם.
שוב פעם איחרתי לו, אבל הוא התעקש שזה לא משנה.
ואז הוא הוביל אותי בהליכה של שעה אל הבית שלו, ששכן בשכונה קטנה ועלובה בדרום העיר בבניין קומות גבוה.
עלינו במעלית קטנה וחורקת לקומה השביעית שהייתה כולה מסדרון עם דלתות מצד ימין ומצד שמאל.
"אז, זו הקומה שלי." אמר דין.
"אממ… מה אתה רוצה שאני אגיד?" שאלתי.
"תחמיאי לי על המקום המקסים." הוא אמר.
"וואו, איזה עיצוב יפהפייה. מקסים." אמרתי ושנינו צחקנו.
הלכנו לקצה המסדרון. הדלת האחרונה מצד ימין הייתה הכניסה לדירה שלו. הוא הוציא מפתח ופתח את הדלת.
הדירה הייתה קטנה. כלומר, קטנטנה.
נכנסנו ממסדרון קצר שבו היה מקום לתלות מעילים לסלון עם טלוויזיה קטנה וספה ירוקה, בסלון היה גם שולחן עבודה עמוס בספרים ועליו גם מחשב נייד קטן.
דלת קטנה הובילה למטבח בגודל חצי מהחדר שלי שבו היה רק שיש ומקרר ולידו היה חדר שינה.
אבל היה משהו נעים בגודל של הדירה.
"ברוכה הבאה אל משכני הצנוע. אנא ממך, שבי פה על הספה ואני מיד אחזור." הוא אמר.
הנהנתי והתיישבתי על הספה. תוך כדי תהיתי אם הוא גר פה לבד, ואיפה ההורים שלו.
החלטתי שלא לשאול, כי זה נשמע לי נושא רגיש.
הוא חזר אחרי כמה דקות עם פופקורן ומגש פיצה גדול.
"אז… טלוויזיה. חתונת רפאים." הוא אמר. הנהנתי.
הוא הדליק את הטלוויזיה והפתיחה המוכרת של הסרט החלה להתנגן.
"זה סרט מעולה. אתה תהנה מאוד." אמרתי ולקחתי משולש פיצה. זה החזיר אלי את כל הזיכרונות מהבית שלי.
ראינו בדממה את הסרט, כשרק קולות הלעיסה והסרט עצמו נשמעים בבית.
בסוף הסרט דין קם וחילץ כמה קליקים מעצמו.
"זה היה די טוב." הוא אמר.
"זה היה מדהים." אמרתי.
"בסדר, זה היה מדהים. מה את רוצה לעשות עכשיו?" הוא שאל.
"לא יודעת. מה אתה רוצה?" שאלתי.
"לרוב אני מזיין מישהי בשעה הזו של היום." הוא אמר. צחקתי אבל במבוכה מסוימת. לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר.
"אהה… האמת, שזה לא נראה לי רעיון משהו." אמרתי.
"הנחתי ככה. אז… מה את עושה בשעות האלו של היום?"הוא שאל.
"תקועה במחשב."
"אז בואי נתקע במחשב ביחד." הוא הציע והנהנתי.
את השעתיים הבאות בילינו בקריאת בדיחות טיפשיות באינטרנט. אחרי שהשתעממנו התיישבנו שוב על הספה ודיברנו עוד קצת.
"אולי תישארי לישון אצלי?" הוא שאל.
,אני באמת מעדיפה שלא." הנדתי בראשי בעדינות וקמתי.
"ואני גם די צריכה ללכת. נהניתי לבלות איתך, ניפגש?" שאלתי. הוא הנהן.
"ניפגש על בטוח. ביי, מלאך." הוא אמר.
"נדבר, פדופיל." אמרתי ויצאתי מהדירה שלו. ירדתי במעלית למטה וחזרתי הביתה.
ברגע שחזרתי הביתה רציתי ללכת להיילי, אבל היא הייתה באמבטיה ולא רציתי לחכות, אז הלכתי לאשלי.
"אשלי…" מלמלתי במבוכה כשנכנסתי אליה הביתה.
"מה?"
"אני יכולה לשאול אותך שאלה?" שאלתי במבוכה גוברת.
"כן."
"היום אצל דין… הוא אמר משהו שלא הבנתי כל כך. הוא אמר שהוא מזיין מישהי בשעות האלו." אמרתי לה.
"ומה לא הבנת?" היא שאלה בבלבול מסוים.
"מה זה מזיין?" שאלתי. היא הביטה בי כמה שניות ואז פרצה בצחוק מתגלגל שנמשך כמעט עשר דקות.
היא התגלגלה על הרצפה, חבטה בי באגרופים חלשים מצחוק ואחזה בבטן שלה בעודה צוחקת עוד ועוד.
"היילי!" צרחה אשלי בעודה צוחקת.
היא דידתה לאמבטיה ואמרה להיילי את הדבר הכה מצחיק שלא הבנתי.
אחרי כמה שניות גם היילי התחילה לצחוק. היא הופיעה כשמגבת עטופה סביב גופה והשיער שלה מטפטף מים והיא צוחקת כמו משוגעת.
אשלי הלכה לידה כשהיא גם צוחקת.
"את לא עובדת עלינו?" שאלה היילי בסוף.
"לא. ואני לא מבינה מה כל כך מצחיק." אמרתי. זה גרר עוד התקף צחוק.
אחרי שהן נרגעו הן הסבירו לי במשך כמעט שעה בפרטי פרטים שהייתי שמחה לחסוך מה זה אומר.
"את ממש חיית בבועה, הא?" שאלה היילי בסוף ההסבר.
"טיפה." אמרתי.
"טוב. עכשיו את יודעת, והוא די הציע לך לעשות סקס, אז כדאי לך להסכים מהר." אמרה היילי.
"כן, מהר. נערות בנות חמש עשרה לא אמורות להיות בתולות." אמרה אשלי.
"אהה… טוב. מה שתגידו." אמרתי והלכתי לישון.
השיחות האלו התישו אותי מאוד. זה היה קשה להתרגל לחיים רגילים אחרי חמש עשרה שנים בבועה.
נרדמתי.