לא כל המלאכים מושלמים פרק 8

פרק שמונה: יום שביעי ללחימה.
עבר כבר שבוע שלם מאז שהגעתי לפה, ונראה שהוא עבר ממש מהר.
זה היה בוקר יום ראשון, וכשהתעוררתי על הספה העולם הרגיש כמו מקום נפלא. ציפורים צייצו, שמש נעימה זרחה בשמיים הכחולים, ומבעד לקורי השינה והנמנום הנעים שחשתי ראיתי את דודה רבקה, היילי ואשלי יושבות לידי.
אחרי כמה שניות גם התעוררתי מספיק בשביל לשמוע את הצרחות שלהן.
"מה קורה פה?" שאלתי מיד.
"הו יופי, היא התעוררה." מלמלה אשלי. היה ברור שהיא כועסת בגלל משהו, וקוויתי מאוד שזה לא בגללי.
"דרייה, זה נהדר שהתעוררת. אני ובנותיי החביבות בדיוק דנו ביום הולדתן השש עשרה." אמרה רבקה.
"שש עשרה? אבל זה עוד שלושה חודשים!" קראתי. זכרתי שאשלי אמרה לי שהיא בת חמש עשרה ותשעה חודשים.
"הו לא, אתמול נגמר חודש אוקטובר. נותרו רק עוד חודשיים." אמרה רבקה.
"זה הרבה זמן." אמרתי.
"אבל יום הולדת שש עשרה זה משהו מאוד מיוחד, עושים מסיבה גדולה. ואני רציתי לעשות להן יום הולדת באולם." אמרה רבקה.
"אה."
"כן, ובגלל שאת קטנה מהן רק בחודש אחד בלבד חשבתי לחגוג לך באותו הזמן." אמרה רבקה.
"טוב, זה נשמע נחמד, אבל אני ממש לא מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת מסיבה באולם." אמרתי. היילי ואשלי גיכחו.
זה העליב אותי, אבל גם גרם לי להרגיש טוב יותר, כי ידעתי שבזכות הירידות שלהן עלי הן מתחברות טיפה.
"אני מתכוונת לשכור אולם, להלביש אתכן כמו כלות, להזמין מאות אנשים ולחגוג עד אור הבוקר!" אמרה רבקה בהתלהבות מוגזמת.
"אני מעדיפה שלא." אמרתי.
"למה?" שאלה בבלבול רבקה. היילי ואשלי גם נראו מופתעות.
"כי… טוב, אני נראית נורא. אני שמנה ואני ממש לא עומדת להיכנס לשמלה ולעמוד לידן ולהשפיל את עצמי." אמרתי.
"את לא נראית נורא, את תרזי מספיק בחודשיים." אמרה דודה רבקה.
"זה רק חודש וחצי, כי אמא טסה ביום ההולדת שלנו לנסיעת עסקים, אז אנחנו נחגוג חצי חודש לפני כן. אז אם חשבת שיש לך חודשיים, תחשבי שוב. יש לך רק קצת יותר מחודש." אמרה היילי.
"אני לא אספיק." אמרתי.
"את תספיקי, וחוץ מזה יהיו המון אנשים שיהיו אחראיים רק על לגרום לך להיראות טוב. את תסתדרי." אמרה רבקה.
"אם כך, אז בסדר." אמרתי.
"מעולה. עכשיו אני התכנסתי איתכן כאן למטרה אחרת מעט- לתכנן את האירוע." אמרה רבקה.
"אה… את לא אמורה לעשות את זה לבד ואנחנו אמורות לקבל בלב כבד את כל ההחלטות שלך?" שאלה אשלי והיילי צחקה. אשלי צחקה גם.
"לא. אני רציתי שתהיו חלק פעיל בתכנון, וגם יש לכן די הרבה זמן, אז החלטתי לעשות ככה- היילי, את תהיי אחראית על המקום והקישוטים, אשלי- את תבחרי את האוכל, שלושתכן ביחד תבחרו את האנשים המוזמנים ודרייה תטפל בכל מה שנשאר כי יש לה הרבה זמן." אמרה רבקה.
"מה נשאר?" שאלתי.
"בחירת שירים? אממ… והאמת שתוכלי להיות אחראית גם על הקישוטים." אמרה רבקה.
"בסדר." אמרתי.
"אז זהו זה, לכו לחדרים שלכן ותתחילו לעבוד אם אתן רוצות שהמסיבה שלכן תהיי טובה באמת." אמרה רבקה. אשלי והיילי פנו ברטינות לחדרים שלהן.
אבל שלא כמו בפעמים הקודמות, הן לא טרקו את הדלתות בכעס כשהן ממשיכות לצרוח קללות אחת על השנייה, הן דיברו מעט לפני שנכנסו לחדרים ואשלי גם אמרה שהיא תתקלח ותבוא לחדר של היילי לעזור לתכנן.
"זה מרגיש נפלא לראות אותן מדברות שוב." אמרה רבקה.
"למה הן רבו בכלל?!" שאלתי בייאוש. רציתי לדעת.
"את צריכה לשאול אותן." אמרה דודה רבקה והלכה לחדר שלה בעצמה. אני יצאתי לריצה ואז לשחייה באגם.
הערב ירד במהירות ואני לא רציתי לעזוב. נעשה כבר קריר בערבים, ואני קפאתי מקור אם יצאתי מהאגם, אז נשארתי בפנים אפילו כשצללים מילאו את היער והשמש שקעה.
לא הבאתי איתי פלאפון, ולא רציתי לצאת.
אבל פחדתי להישאר.
אז בסופו של דבר המשכתי לשחות וניסיתי להדחיק את הפחד. אחרי חצי שעה בערך, כשהירח כבר האיר בשמיים, גדול מלא וכסוף, שמעתי יללה רחוקה.
היא התקרבה אלי. כמעט בכיתי אבל נשארתי במקומי באמצע האגם וניסיתי לזוז כמה שפחות.
ואז ראיתי צללית שחורה שדומה לכלב חולפת בצד הרחוק של האגם. היא נעלמה בין שאר העצים. שוב נשמעה יללה.
היא שוב פעם התקרבה אלי.
הפעם כבר לא הצלחתי לעמוד בזה. צרחתי בכל הכוח, ואז היללה נפסקה. קול רשרוש עלים נשמע מבין העצים.
זה נשמע כמו… אדם הולך.
זה בוודאי הצייד שבא להציל אותי!
ואז דמות מוכרת הופיעה מבין העצים. זה היה דין.
"דין! אלוהים זה אתה!" צעקתי בהקלה ושחיתי אליו. התמוטטתי בין ידיו והנחתי לו לנחם אותי.
"זה אני. מה את עושה פה?" הוא שאל.
לא ידעתי איך להסביר לו את הטיפשות שלי. למה באמת נשארתי פה אחרי שהשמש שקעה?
"לא יודעת… אני לא יודעת." אמרתי והתחלתי לבכות. הוא לא שאל יותר שאלות, הוא פשוט הוביל אותי הביתה.
עצרנו מול הבית שלי.
"את תהיי בסדר?" הוא שאל בדאגה. מיהרתי להנהן ונכנסתי הביתה.
כשניגשתי לחלון הוא כבר לא היה שם.
לא יכולתי לשקר. היה משהו מאוד מסתורי ולא ברור בדין, משהו שהבהיל אותי אבל גם משך אותי אליו עוד יותר.
ואז האור נדלק, היילי עמדה שם בפנים מכווצות מדאגה.
"איפה היית?!" היא צרחה בשקט.
"לא משנה… אני עייפה, נדבר מחר." אמרתי ונכנסתי מתחת לסדינים אפילו שהייתי רטובה ועצמתי עיניים כדי להראות לה שנרדמתי.
היא לא התווכחה איתי וחזרה לחדר שלה.
מצד אחד שמחתי שהיא הלכה, מצד שני הפריע לי שהיא ויתרה עלי כל כך מהר.
נאנחתי.
'לא לכולם אכפת ממך, כמעט לאף אחד לא. דין הוא יוצא דופן, ואת צריכה לשמוח ממה שיש לך ולא לבקש יותר מזה.' הזכרתי לעצמי.
'ועכשיו, כדאי לי לישון קצת. עוד יומיים יש בית ספר.' אמרתי ונרדמתי.