לא כל המלאכים מושלמים פרק 9 חלק ב'

ציפיתי שהיא תוביל אותי למגרש הפוטבול, אבל במקום זה היא לקחה אותי למגרש הטניס.
"אני תמיד אוהבת לראות איך הן מתאמנות. לא אכפת לך, נכון?" שאלה אותי אלכס.
"ממש לא. זה לגמרי בסדר. אני גם רוצה לראות איך היילי מתאמנת." אמרתי. אלכס חייכה והתיישבנו על מדרגות הבטון הגדולות וצפינו בשש עשרה הנערות מתאמנות.
"אם יעיפו אותנו גם מהשיעור הבא נוכל לראות את אימון המעודדות, ובעוד שתי שיעורים יש אימון של האיגרוף. לפעמים נותנים גם להתאמן." אמרה אלכס.
"מכמה שיעורים העיפו אותך שאת יודעת את זה?" שאלתי.
"הרבה יותר מדי." היא מלמלה.
"בסדר. את בעייתית או משהו? כאילו יש לך בעיות עם לימודים?" שאלתי.
"הממוצע שלי הוא חמישים ותשע. מה את חושבת?" היא שאלה.
"איך ממוצע קשור לפה?" שאלתי. ידעתי רק איך מחשבים ממוצע, לא ידעתי למה הוא משמש.
"ממוצע זה הציון שנותנים לך בסוף השנה. את מעולם לא היית בבית ספר?" שאלה אלכס.
"לא." אמרתי.
"לימודים בבית?" שאלה אלכס.
"כן." אישרתי.
"לימודים גרועים בבית?" היא הוסיפה לשאול, אבל אני רק נעצתי בה מבט.
"בסדר, לא משנה. לא באלך לדבר על העבר. אז כמה זמן את כבר בעיר?" שאלה אלכס.
"שבוע וכמה ימים." אמרתי.
"יפה לך. חדשים לרוב לא שורדים הרבה. מתאבדים." אמרה אלכס. לא הצלחתי להבין אם היא צוחקת או לא.
"את צוחקת?" שאלתי בסוף. היא צחקקה ואמרה שלא, אבל החלטתי שהיא כן.
"אני לא צוחקת. הרבה מהם מתאבדים ביער. מוצאים אותם מרוטשים עם סכינים בידיים שלהם." אמרה אלכס.
"מצחיק." אמרתי.
"אני לגמרי רצינית." היא אמרה.
"טוב, עברנו את זה. מעבירים נושא. איפה את גרה?" שאלתי.
"למה?"
"שאני אבוא לעשות אצלך שיעורי בית היום. אני אצטרך עזרה, וגם אין לי ספרים." אמרתי.
"יש לך את היילי." מחתה אלכס.
"היילי לא עומדת להיכנס לאף שיעור." אמרתי.
"טוב, אז בואי נחליף טלפונים ונדבר אחר כך." היא אמרה.
החלפנו טלפונים, ונגמר האימון. היילי ניגשה אלינו כשהיא מזיעה ואמרה לנו שלום.
"היי, אלכס." אמרה היילי.
"היי." ענתה אלכס.
"תודה שאת שומרת על אחותי היחידה. היא אמנם מאומצת אבל אחות זה משהו מיוחד." היילי קרצה לי.
לא הבנתי מה הולך פה, אבל הנהנתי.
"כן. אחות זה דבר מיוחד." אמרתי באנחה כבדה.
היילי הציעה לנו ללכת לראות את המעודדות עושות מעצמן צחוק.
אז הלכנו לראות את המעודדות עושות מעצמן צחוק. בעצם הן היו לא רעות בכלל, אבל היילי ואלכס צחקו אז גם אני צחקתי.
באמצע ביקשתי מהיילי שתבוא איתי לשירותים.
"אוקי, עכשיו מהר תסבירי לי מה הולך פה." אמרתי.
"את מפריעה לי לצחוק על אשלי, על בוני הכלבה וחברותיה?" שאלה היילי.
"ממש לא. למה אמרת שאני אחותך היחידה?" שאלתי.
היילי נאנחה.
"תראי, נכון אשלי… מאוד חשוב לה המוניטין שלה. אז היא אף פעם לא סיפרה לאף אחד שאני אחותה. היא אומרת שזה ייפגע במוניטין שלה. לא אכפת לי שלא יידעו שאנחנו אחיות, ואני מבקשת ממך שלא תספרי לאף אחד." אמרה היילי.
"למה לא הזהרת אותי מראש? כמעט גיליתי לאלכס." אמרתי.
"אני מצטערת. עכשיו אפשר לחזור לרדת על הכלבה שלקחה לי את החבר ואת חיי החברה?" שאלה היילי.
"אפשר." אמרתי.
בשיעור הבא הלכנו להתאמן עם נבחרת האגרוף של בית הספר.
נתנו לנו כפפות והעמידו אותנו מול שקים, הרבצנו קצת לשקים ואז לקחו לנו את הכפפות ועבדנו בזוגות.
לקראת סוף האימון עשינו קרבות.
לא רציתי להילחם, אבל כן הסתכלתי על היילי שנלחמה בילד בן שמונה עשרה.
היא הייתה חזקה מאוד, לא היה בכך ספק.
היא בעטה בו כל כך חזק עד שהוא היה צריך להסדיר את הנשימה כמה דקות. בסוף היא הפסידה אחרי שהוא עיקם לה בכוח את היד ותוך כדי בעט בה ונתן לה אגרוף באף.
היא ירדה מהזירה כשחיוך גדול על פניה והאף שלה מדמם וביקשה מאיתנו להתלוות איתה לשירותים.
עזרנו לה להתנקות ואז הכרחנו אותה לבוא לפחות לשיעור אחד.
זה היה שיעור אומנות, והיא דווקא נהנתה. אחרי שהיא בלעה כמות לא הגיונית של ריטלין.
זו הייתה הפעם הראשונה שלא קינאתי בה אלא קצת ריחמתי עליה. היה לי ברור שהיא נהנית לצייר, אבל ההיפראקטיביות שלה מנעה ממנה לשבת בשקט.
היא נראתה כל כך מתוסכלת מזה.
בסוף השיעור, כשיצאנו להפסקה, היילי אמרה שכדאי שאני אלך לשים חלק מהציוד שלי בלוקרים.
אז הלכנו אל הלוקרים.
בדרך נתקלנו באשלי, בוני ועוד כמה בנות שהסתובבו סביבן וניסו כל הזמן לקבל מהן קצת תשומת לב.
לא שמתי לב ובטעות נתקלתי בבוני.
"אלוהים, פרה שכמוך, תסתכלי לאן את הולכת!" צווחה בוני.
"אני מצטערת…" מלמלתי, אבל זה לא השפיע על בוני.
"מפגרת! אני כמעט עפתי אחורה, למה את כל כך שמנה?!" צווחה בוני שוב. הפעם נמאס לי ממנה.
"אמרתי שאני מצטערת, אז תעברי כבר הלאה ותפסיקי להיטפל אלי!" צעקתי לבסוף.
"את קיללת אותי כרגע?" שאלה בוני בשקט.
"בוני, היא לגמרי קיללה אותך כרגע בשפה גבוהה של חנונים." אמרה ילדה בלונדינית אחרת.
"את תסתמי, קרוליין, ולכי להתחיל עם ג'וש." אמרה לה אשלי. היא הביטה בי בריכוז, צופה את התגובות שלי.
"אני לא מאמינה שהעזת לקלל אותי!" צרחה בוני.
"אולי תביני כבר שלא קיללתי אותך?!" צעקתי.
"תסתמי, כלבה שמנה. את תצטערי על היום הזה. לגמרי תצטערי עליו." אמרה בוני והחבורה המשיכה הלאה.
"אני מרגישה מטופשת, אבל היא באמת הפחידה אותי." אמרתי.
"אל תפחדי ממנה, היא סתם כלבה. היא אמרה גם לי את זה." אמרה היילי.
"ולי." אמרה אלכס.
"יש לי תיאוריה ששתיכן חברות רק בגלל שבוני אמרה לכן את זה. אגודת נפגעות בוני?" שאלתי.
"כן, אפשר להקים אחת כזו." אמרה היילי.
"נקרא לכל נפגעי הבוני, ניפגש פעם אחת בשבוע במדשאה ונעשה קבוצת תמיכה." אמרה אלכס.
ואז, בלי שום התראה, התחלנו לצחוק צחוק מתגלגל וארוך מאוד.
כשנרגענו שמתי את הדברים בלוקרים והלכנו לשיעור הבא.
"מחר אני אראה לכן את דין." אמרתי בדרך.
"הוא בכיתה שלנו?" שאלה היילי.
"מי זה דין?" שאלה אלכס.
"בעלי לעתיד." עניתי בביטחון רב. היילי צחקקה, וגם אלכס.
"מה, גם לשמנות שכמוני יכול להיות בעל. אז… מה אתן אומרות על להיפגש היום אחרי הצהריים ולעשות שיעורי בית?" שאלתי.
"כלומר, להגיד שאנחנו עושות שיעורי בית ובעצם לראות סרט?" שאלה אלכס.
"זה נשמע לי מעולה." אמרה היילי.
"אצל מי?" שאלתי.
"נראלך שאפשר להיפגש אצלנו, כשאמא שלנו מלמדת את אשלי שיעורים פרטיים אחרי הצהריים?" שאלה היילי. הנדתי בראשי. האמת שהשקר הזה היה די נוח.
"אז אפשר אצלי." הציעה במהירות אלכס.
"היום, אצלך." אמרתי.
"תבואו אלי מיד אחרי בית הספר." אמרה אלכס.
"אני אלך להודיע לאמא." אמרה מיד היילי, שקפצה על ההזדמנות להתחמק מעוד שיעור. אבל אני ואלכס תפסנו אותה וגררנו אותה לתוך הכיתה.
"את תלמדי ספרות אם תרצי ואם לא!" קראתי.
"אוף איתכן." היא מלמלה והוציאה את הפלאפון כדי להתקשר לאמא. אחרי שתי דקות שיחה היא ניתקה, והתיישבה לידנו בשולחן מאחורה.
"זה שולחן לשתיים." אמרתי בלחץ.
"זה היה שולחן לשתיים." היא אמרה והתקרבה עוד טיפה.
זה היה כמובן השיעור הכי גרוע בעולם, אבל אחרי שהוא נגמר הרגשתי הרבה יותר טוב.
אחרי שהוא נגמר גם נגמר היום, אז הלכנו לאלכס.
היא לא גרה רחוק מאיתנו, רק שתי רחובות קרוב יותר לבית הספר.
"אני מזהירה אתכן, אבא שלי לא בבית, אבל אם לא תלכו עד חמש והוא יחזור אתם תצטערו שנשארתן." אמרה אלכס.
"זה בסדר." אמרתי.
"נלך בארבע וחצי." הבטיחה היילי.
אלכס פתחה את הדלת וגילתה דירה די גדולה, מעוצבת בצורה מודרנית מאוד עם חלונות זכוכית ענקיים שהשקיפו החוצה, ספות עור לבנון וקירות לבנים עם תמונות נתונות במסגרות מרובעות משונות פה ושם.
הייתה בסלון אח מלבנים, הקיר שמולה השקיף אל הגינה והיה כולו בעצם דלת זכוכית אחת גדולה שהוזזה הצידה.
באמצע הסלון, ליד המדרגות הלולייניות שהובילו לקומה השנייה, הייתהה ספת עור ומולה על הקיר טלוויזיה.
מסדרון ליד האח הוביל למטבח שבו לא יצא לנו לבקר.
בקומה השנייה היו שירותים, אמבטיה, ועוד שני חדרי שינה.
החדר של אלכס ושל אבא שלה.
החדר של אלכס היה עצום בגודל ואת רובו תפסה מיטת האיפריון עמוסת הכריות.
נשכבנו בקפיצה על המיטה, שלושתינו ביחד, אלכס ירדה להביא פופקורן ופיצה ואנחנו בינתיים מצאנו בטלוויזיה סרט שרצינו לראות.
ראינו ביחד את הסרט, כשאנחנו בולסות בלי הפסקה.
בארבע וחצי בדיוק אני והיילי נפרדנו מאלכס וחזרנו הביתה.
ככה העברנו כמה ימים.