לבי במזרח ונפשי בניו יורק – חלק ב'

היום יום רביעי.

-הפרידה הגדולה-
יום שלישי בערב. פתאום אני מבינה שאני לא אראה את אמא ואבא שבוע, דמעות נקוות בעיני אך הן עוד לא מחליקות החוצה.
כשאמא מתחילה לחבק אותי אני מחליטה לבכות. ואני אכן בוכה.
אני לא אתאר את המשך האירועים כי הם פשוט לא מעניינים אבל כן אתאר את הפעם האחרונה שראיתי אותם לפני שהם נסעו לנמל התעופה.

-האמבטיה-
אני עטופה במגבת. יושבת על מכסה האסלה ומחכה לאמא שתחזור. אבא נכנס ומחבק אותי, אומר שגם אם אני לא אתקבל לבית הספר שרציתי זה לא ישנה שום דבר, הוא הולך. אמא נכנסת. אמא מחבקת ואומרת לאבא ש"צריך לחתוך עכשיו. זה לא יגמר טוב." והיא צודקת. שניהם נותנים לי חיבוק אחרון והם יוצאים, הדלת נסגרת אחריהם.
אני נכנסת להתקלח.

-יום רביעי-
בגדול, היה יום טוב, יום כיפי, באמת שלא היה שום דבר מיוחד.
היה שיעור תרבות ישראל, ואז שיעור חינוך, ספורט, חופשי במקום לשון, ערבית, אנגלית וגיאוגרפיה.

-למה אני אוהבת את שיעורי אנגלית-
כי שם יש את איתי, המערכת יחסים שלי עם איתי מאוד מורכבת, אבל אני לא אתחיל לתאר אותה כי אם אתחיל לעולם לא אפסיק. אני רק יודעת שבחופש פסח שמגיע עוד שבוע יש בר מצווה לחבר משותף שחזר מדרום אפריקה ואני, איתי ורון (עוד ילד, אבל הוא לא כל כך מעניין) מוזמנים… אני מתכננת תוכניות.

-אמשיך לעדכן בהמשך…