לב מבולבל פרק 6

דימה הלך עם רונה לספסל בלי חשק. ואני וקורל נשארנו בכיתה, אני לא כל-כך מחבבת את רונה וקורל. קורל שמה את המייקאפ שלה. ולפתע שיר נכנסה לכיתה והסתכלה עליי, לא ידעתי מה לעשות מה להגיד. היא התיישבה לידי.
"מה עם רועי?" שאלתי אותה מודאגת,
"הוא משותק" שיר אמרה בבכי,
"מה" אמרתי בקול מופתע וחיבקתי את שיר,
"זה עוד לא סופי, הוא עדיין בניתוח אבל הרופאים אמרו שהסיכויים שהוא יהיה משותק הוא גבוה מאוד" היא אמרה לי בבכי.
קורל הייתה בגלקסי שלה, בכלל לא התייחסה אלינו.
"את יודעת שאת חייבת לי תשובה על אתמול" שיר אמרה לי.
לפתע היה צלצול, היה לנו תנ"ך. דימה ישב ליד רונה, לא שזה הפריע לי. דימה חייך אליי ואני אליו, ראיתי שרונה קלטה את זה, היא עשתה בהתחלה פרצוף עצבני ואחרי כמה שניות היא חייכה כדי להסתיר את מה שהיא מרגישה. אחרי שניה שהמורה נכנסה לכיתה, רותם באה.
"סליחה על האחור" רותם אמרה וישבה לידי,
"איפה ההיית?" המורה נחמה שאלה אותה,
"אחרי זה אני יספר לך" רותם ענתה לו,
"טוב אין בעיה, נתחיל ללמוד" המורה נחמה אמרה.
לא הקשבתי בכלל למורה נחמה, כל הזמן חשבתי על זאין ורועי. יכול להיות שזאין גרם לאופנוע להתפוצץ?, ולמה שהוא יעשה את זה. וגם יצא לי לחשוב על דימה, יכול להיות שלא ההיינו צריכים להיפרד, היה לנו טוב ביחד, אבל לא יודעת איך זה קרה החלטנו להישאר חברים טובים. הוא כמו אח שלי היום. אני אפילו לא יודעת עם אני עדיין אוהבת אותו בתור בן זוג. אני טיפה מבולבלת. אני חייבת לבקר את רועי, ולבקש מעדן לא לספר לאף-אחד את מה שסיפרתי לה אתמול. כמו איזה מטומטמת פשוט שפכתי הכל, וסיפרתי הכל איזה טעות, למה ההייתי צריכה לספר את זה?. איזה טעות.
לפתע קלטתי שנחמה מסתכלת עליי.
"נטלי אני הולכת לשאול אותך שאלה" נחמה אמרה לי,
"אוקיי" אמרתי לה,
"כמה שנים עבד יעקב בשביל רחל?" נחמה שאלה אותי,
"אני לא זוכרת" עניתי לה.
נחמה הסתכלה עליי במבט מאוכזב.
"לפחות תנסי" נחמה אמרה,
"לא, אני מעדיפה שלא" אמרתי לה,
"מי רוצה לענות על השאלה" נחמה אמרה.
כולם הצביעו.
"כן דימה" נחמה אמרה,
"14 שנים" דימה אמר לה,
"נכון דימה" נחמה אמרה לו וחייכה.
דימה הסתכל עליי במבט מודאג וגם שיר. לאט לאט נגמר שיעור תנ"ך. ודימה ניגש אליי.
"נטלי, קרה משהו?" דימה שאל אותי במבט מודאג,
"לא, פשוט אני עייפה" עניתי לדימה,
"להזכירך אני מכיר אותך טוב מאוד, תספרי לי אולי אני יכול לעזור" דימה אמר לי,
"דימה תירגע, לא קרה לי כלום" אמרתי,
"למה את משקרת" דימה אמר לי,
"אני לא, לא קרה לי כלום" אמרתי לו,
"תגיד למורה שהלכתי הביתה כי אני לא מרגישה טוב" אמרתי לדימה,
"בסדר" דימה אמר.
הלכתי לכיוון התחנה, וחיכיתי לאוטובוס קו 3. אחרי כמה דקות אחדות הגיע האוטובוס ועליתי בו. ישבתי בסוף ושמעתי שירים באייפון שלי, עד שהוא הגיע לתחנה שליד הבית, כאשר הוא הגיע ירדתי והלכתי לכיוון הבית תוך מספר דקות ההייתי בתוך הבית.

•••זאין•••
"בגללך נטלי לא עלתה לאופנוע" אמא אמרה לי בכעס,"אדווארד סיפר לי הכל, הוא ראה אותכם, היום בבוקר ואתמול" ,
"אמא זה לא מה שאת חושב…" אמרתי ואמא עצרה אותי: "אתה התאהבת בה",
"לא אמא, ממש לא" אמרתי לה,
"אז למה רמזת לה לא לעלות על האופנוע" אמא אמרה לי בכעס,
"אני חושב שזאת טעות להרוג אותה" אמרתי לאמא,
"תגיד אתה לא מתבייש, ההורים של נטלי לקחו לאמא שלך את הכוחות, ומאז הכל התחרבן אבא נרצח ואמא נשארה בודדה" אדווארד אמר בכעס ובעיניו דמעות.
באותו רגע בכיתי, לא ידעתי מה להגיד.
"אם לא תלך את לרצוח אותה אני אלך עכשיו" אדווארד אומר לי,
"אדווארד את לא יכול לרצוח אותה" אמרתי לו,
"למה?" הוא שאל במבט כועס שהדמעות עדיין בעיניו,
"כי אני אוהב אותה" אמרתי לו.