לגדול עם המוות פרק 1 [בקשת אימוץ לסיפור]

הסיפור קצת משעמם אותי, אם מישהו רוצה לאמץ אותו אתם מוזמנים…
"מאריסה, כמה פעמים אני יאלץ להגיד לך, רומן חייב לצאת מוקדם לעבודה, את חייבת לקום מוקדם יותר!" אמא שלי התפרצה לחדרי הקטן, היא לא ציפתה לראות אותי מאורגנת, לבושה בבגדי בית הספר שלי ויושבת ליד השולחן.
"מה את עושה?!" היא רק התעצבנה עוד יותר.
"מדברת עם תיאו. אין לי מה לעשות בבית הספר בחמש וחצי בבוקר." אמרתי בחוצפה, אמא שלי החליפה צבעים מאדום לכחול.
"אני לא מרשה לך לדבר עם תיאו, ולרומן יש עבודה." היא סיננה.
"לשכב עם בנות ולשלם להן?" לא וויתרתי, רומן כבר עלה לי על העצבים, כל בוקר הוא גרם לי ולאמא שלי לצאת מוקדם נורא מהבית כדי שהוא יוכל ללכת ל'עבודה' שלו, למרות שכולנו ידענו שהוא לא עובד בשום מקום, כל הכסף שלו הגיע מהירושה העצומה שקיבל לפני שנים רבות, קצת לפני שאני ואמא שלי ברחנו מארץ המוות.
אמא שלי סיפרה לי כשהייתי בת עשר על העבר שלנו, איך שנאלצנו לברוח מהבית שלנו בגלל שאחותי, ליג, פישלה והתפוצצה לחתיכות ביחד עם כל הצבא שלנו והצבא היריב, בהתחלה אמא שלי ואני היינו חסרות בית וגווענו ברעב, הייתי רק בת שלוש.
בסופו של דבר רומן אימץ אותנו לחיקו, נתן לנו כל מה שרצינו, אמא שלי שכחה מכל דבר שרצתה לעשות בעולם האנושי, היא ניסתה לנתק כל קשר עם החיים הקודמים שלנו, להתכחש לעובדה שאני אמורה לתקן את מה שליג נכשלה בו.
בגלל זה היא לא מרשה לי לדבר עם תיאו, היא לא רוצה שום קשר איתו, היא אפילו שינתה את השם המקורי שלי למאריסה, למרות שלדעתי אורין הוא שם הרבה יותר יפה ואני שומרת עליו בתור שם שני.
"לא, לרומן יש עבודה חשובה במשרד ואם אנחנו רוצות שיהיה לנו כסף להמשיך לחיות-" קטעתי את הנאום הקבוע של אמא שלי.
"את תאלצי ללכת לעבודה ולממן אותנו סוף סוף, כי הירושה שלו תיגמר בסופו של דבר. יש לו עוד שש עשרה נשים נחמדות שהוא מממן." אמרתי, אמא שלי נאנחה, לא יכולה להילחם באמת.
"את יודעת שאני עובדת, אנחנו משלמות לרומן על השהייה אצלו." אמרה אמא שלי בשקט.
"ואולי עדיף לקנות דירה ולגור בה? ולא בשני החדרים המסכנים האלו אצל רומן?" שאלתי אותה.
"לא. ואת לא תקבעי לי איפה נגור, אני האמא!" היא חזרה לחוסר ההגיון שלה.
"ובזכות זה שאת האמא, ואמא כל כך טובה, אנחנו גרים בשני חדרים קטנטנים, משלמים מחיר מופקע לאיש שמבזבז את הכסף שלנו על נשים אחרות, תלויים בו בכל דרך שהיא ומשתדלים לשכוח מהעבר שלנו והייעוד שלנו?" שאלתי והשתקתי אותה, קמתי ממקומי ותליתי את התיק על כתפי.
"כשתהיה לך תשובה לא הגיונית נוספת לענות לי דברי איתי." אמרתי בזעם ויצאתי מהחדר.
למטה חיכה לי רומן נגרון, האיש השנוא עלי בכל חיי, יחד עם אשתו, סרינה.
רומן הוא איש גבוה, רזה, תמיד הולך עם גב זקוף, שיערו שחור ומבולגן ועיניו שחורות כמו הלילה, אשתו, סרינה, היא ההפך הגמור ממנו, היא נמוכה, אמנם רזה אבל תמיד כפופה כך שהיא נראית שמנה, שיערה בלונדיני וארוך ועיניה כחולות בהירות.
בסך הכל היא לא יפה מאוד, הייתי בטוחה שאני יכולה להחליף אותה ולהיות אישה טובה יותר ויפה יותר, אני גם יודעת לבשל, משהו שסרינה לא יודעת לעשות.
"את יוצאת?! כמה זמן?!" שאל אותי רומן.
"בוקר טוב גם לך." אמרתי ברוגע, מרגיזה אותו עוד יותר.
"את יוצאת?!" הוא צרח ואני הנהנתי כשחיוך על פני.
"תגידי לאמא שלך שאם היא לא יוצאת ביחד איתך היא לא הולכת לעבודה היום, כלומר אתן עפות מפה מחר." אמר רומן.
"תגיד לה אתה, אני לא המשרתת שלך, אני אשמח לעוף מפה." אמרתי ויצאתי מהדלת.
בכניסה לבית הספר חיכתה לי טוליפ, חברתי הטובה ביותר. אני מעדיפה לקרוא לה לאב, לפי שם המשפחה שלה. לדעתי היא אחת הבנות היפות ביותר שאני מכירה: שיערה חום עם גוונים זהובים, הריסים שלה ארוכות מאוד, עיניה כחולות אפורות שרק מהתבוננות בהם אפשר להירגע, היא רזה מאוד וגבוהה מאוד, תמיד צחקו עליה כי הייתה גבוהה יותר מכולם, במקורה היא צרפתייה.
"היי מארס." טוליפ חיבקה אותי כשהתקרבתי אליה. שם החיבה היחיד שאני מאפשרת לה לקרוא לי בו הוא מארס, פעם היא קראה לי מארסיי.
"היי לאב. מה קורה?" התנתקתי מהחיבוק שלה.
"אני בסדר. את לא נראית בסדר. שוב רבת עם אמא שלך?" טוליפ הבינה אותי טוב מדי, היא הייתה החברה הכי טובה שלי וידעה לזהות את מצבי הרוח שלי ממבט יחיד, ולא פלא, בילינו ביחד את רוב הילדות שלנו: תמיד כשהיו מגרשים אותי לבית הספר מוקדם טוליפ הייתה מגיעה מוקדם יותר ויושבת איתי ליד השער, היינו מדברות שעות, היא הייתה באה אלי ומבלה אצלי, הכרתי לה את תיאו והוא לקח אותנו לטיולים בארץ המוות, שלמרות שמה המאיים הייתה אחד המקומות היפים ביותר שראיתי אי פעם.
"כן. את יודעת שתיאו הבטיח לשנינו טיול היום בארץ המוות?" שאלתי אותה.
"יש! לא ביקרנו שם כבר חודש!" טוליפ נראתה מאושרת, ואני הייתי מאושרת לראות אותה מאושרת, כל כך מאושרת עד ששכחתי מהצרות שלי עם אמא שלי.
כמה ילדים הגיעו, השומר פתח את השער ונכנסו פנימה.
"בוקר טוב, והפעם באמת." אמרתי כשנכנסנו פנימה.