לגדול עם המוות פרק 2 'נוטשת'

פרק 2:
שיעור מתמטיקה, השיעור השנוא עליי, למרות שנראה היה שטוליפ דווקא מתעניינת בחומר שהמורה הסבירה.
"לא משעמם לך?" לחשתי לעברה, היא הביטה בי וחייכה.
"ממש לא, זה אחד השיעורים המעניינים ביותר שהיא אי פעם העבירה!" היא אמרה בקול קצת רם מדי, המורה מיד פנתה להביט בנו בזעם.
"כן, יש משהו שאתן רוצות לחלוק עם כל הכיתה?" שאלה המורה בחיוך זדוני, מאושרת שיש לה תלמידים להציק להם ולהעניש אותם.
"לא, נעדיף לשמור את זה בינינו, תודה." מלמלתי, המורה שמעה את ההתחצפות שלי.
"מאריסה, החוצה!" צרחה עלי, לקחתי את התיק ויצאתי מתוך הכיתה, חלקית מאושרת וחלקית מיואשת.
למה אני לא יכולה להתרכז בשיעורים?! למה אני לא יכולה לסתום מדי פעם ולהביא לאמא מאה הביתה?
למה הקללה שלי מסורבלת כל כך?!
כל השאלות נותרו ללא תשובה.
יצאתי החוצה והתיישבתי על אחד הספסלים בחצר בית הספר והבטתי אל השמיים, הם היו נקיים מעננים, ציפור חלפה בנקודה בה הבטתי, חייכתי לעצמי "הלוואי ויכולתי להיות ציפור" אמרתי בקול רם, למרות שלא היה אף אחד שיקשיב .
"וואו תלמידים שמדברים לעצמם, הולך להיות לי כיף גדול בבית הספר" שמעתי קול ציני מאחוריי, זאת הייתה נערה, שיערה היה פזור על כתפייה בצורה חיננית ועיניה בהקו לאורה של השמש, אף פעם לא ראיתי אותה פה. "סליחה? מי את חושבת שאת?" פניתי אלייה.
"קליאו, אני תלמידה חדשה בבית הספר הזה" היא אמרה לי בנימה הרבה יותר נחמדה.
"נעים להכיר אותך קליאו, אני מאריסה, אני תלמידה ותיקה בבית הספר, את צריכה עזרה בניווט?" שאלתי אותה בנחמדות גם, העדפתי לפתוח ברגל ימין עם תלמידים חדשים.
"כן, אני אשמח. אני צריכה להגיע למשרד המנהלת." היא אמרה ברשמיות רבה מדי, צחקתי.
"מה מצחיק?" היא שאלה, גבותיה התכווצו.
"סתם, זה נשמע כל כך רשמי…" מלמלתי והפסקתי לצחוק, קמתי והובלתי אותה לתוך מבנה בית הספר, עברנו במסדרונותיו השקטים עד שהגענו לחדרה של המנהלת, שם המזכירה החביבה קיבלה אותנו, שיערה היה אסוף בפקעת מרושלת, ועל אפה נחו משקפיים עבות.
"במה אני יכולה לעזור ילדות?" היא שאלה בקולה הרגוע.
"זוהי תלמידה חדשה, שמה קליאו, היא צריכה לדבר עם המנהלת בשביל…?" הבטתי בקליאו בשאלה.
"בשביל להירשם לבית הספר ולקבל את מערכת השעות שלי, אמא שלי אמרה לי לגשת לפה." השלימה קליאו.
"אה, קליאו, אמרו לי שאת אמורה לבוא לדרוש את המערכת שלך! המנהלת תקבל אותך עוד שנייה בדיוק, רק יש לה בעיה קטנה לטפל בה…" המזכירה נקטעה על ידי צעקות חזקות שבקעו מחדר המנהלת, שמענו דברים מושלכים וצרחות מחרישות אוזניים, המזכירה חייכה חיוך מתנצל.
"אולי כדאי שתחזרו… מאוחר יותר?" היא שאלה בעדינות.
"כן, ברור…" מלמלנו ויצאנו מהמשרד, ברגע שהגענו למסדרון אחר הבטנו אחת בשנייה והתחלנו להתפוצץ מצחוק.
"מה… מה כל כך מצחיק?" שאלתי בין פרצי צחוק.
"אני לא יודעת!" קליאו הנידה בראשה ונפלה לרצפה, אוחזת בבטנה בכוח ומתגלגלת.
בסופו של דבר הצחוק פסק, הבטנו אחת בשנייה והתחלנו להתקדם לכיוון היציאה מהמבנה.
"לאן נלך?" שאלה קליאו.
"לא יודעת, עוד מעט הפסקה, בואי נכיר קצת אחת את השנייה?" שאלתי אותה, היא הנהנה והלכנו להתיישב על אותו ספסל שישבתי בו מקודם לבד, בינתיים סיפרתי לה הכל על העבר שלי, אני לא יודעת מה גרם לי לספר לה את הסוד הכמוס ביותר שלי, היא הייתה בסך הכל ילדה שהכרתי לפני דקה, אבל משהו בה גרם לי להיפתח אליה ולבטוח בה.
"וואוו… העבר שלי נשמע כל כך עלוב ליד העבר שלך…" היא מלמלה כשסיימתי לספר.
"למה? מה העבר שלך?" שאלתי אותה, היא הנידה בראשה ומלמלה משהו בשקט, התכווצה לכדור והשתתקה.
"אני מניחה שאת לא תספרי לי…" אמרתי והבטתי לכיוון השני, הייתה דממה למשך כמה רגעים.
"את רוצה לדעת מה העבר שלי? בסדר, אז הכל התחיל כשהייתי בת שלוש, אבא שלי הפך לאלכוהוליסט, את יכולה לנחש את ההמשך לבד, נכון?" היא אמרה לפתע, חזרתי להביט בה והנהנתי.
"אז הכסף נגמר, אמא שלי הגישה בקשה לגירושים, לפני שבית המשפט החליט להסכים לבקשה אבא שלי כבר היה מוכן לנקום בה, הוא אסף את המאפייה ואת כל חבריו האלכוהליסטים, אמא שלי נאלצה לברוח, ועכשיו אנחנו פה, בגלל זה אני חדשה פה…" היא סיימה את הסיפור והחלה לבכות.
"אין לי מה להגיד. העבר שלי ממש מתוק, למרות שברחתי עם אמא שלי בגיל שנתיים מהבית שלנו הדבר היחיד שאני זוכרת והיה רע בחיים שלי זה לסבול את רומן הסנוב ולגור אצלו בבית, חוץ מזה לא היה לי שום דבר רע, לא סבלתי כמוך." מלמלתי, קליאו הפסיקה לבכות.
"את לא צריכה לעודד אותי, אוקיי?! תעשי לי טובה ותלכי, אני רוצה להיות לבד…" היא התחילה את המשפט בזעם אבל קולה הפך לרך וכנוע בסופו.
"בסדר…" מלמלתי ונמלטתי משם, חזרה לשיעור הבא, ספרות.