להב הרוחות-פרק 2

"מיה. תמיד תענוג לפגוש בך. אני מבין שאת ערכת היכרות עם קייאנו כאן." קולו העמוק הדהד קלות בחדר. מיה לא טרחה להעיף אפילו מבט בקייאנו. פניה היו מתוחות, אבל גם מלאות בהערכה והערצה למאסטר שלה, שגידל אותה מגיל תשע, לאחר שאמה מתה. "קייאנו חביבי, אני רואה שלמדת לא לזלזל בכוחם של תלמידיי. אולי אתה בן עשרים ושלוש, אבל הכשרה כמו שהם מקבלים לא מוצאים בכל מקום." היה בקולו של המאסטר נימה מוזרה, כמעט מאיימת. בעיניה של מיה הבזיקה דאגה, אבל היא לא העזה לזוז או לדבר בלי שהמאסטר ייתן לה רשות. תשומת לבו של טארנו הוסבה מיידית אל מיה, וחיוך משועשע ריצד על שפתיו החיוורות. "אין סיבה לדאגה, ילדתי. המאסטר הזקן שלך יהיה בסדר גמור." היא התאמצה לחסום את חוסר האמונה שלה מאחורי חומות עבות. טארנו מעולם לא איבד מסבלנותו ומנעימות הליכותיו, והזר הזה הצליח להרגיז אותו. הוא היה איום. והכשרתה של מיה הוקדשה לחיסול איומים. שריריה נדרכו, והיא העזה להעיף מבט חשדני בקייאנו לפני שחזרה ובהתה בחולצתו של המאסטר. היא התפתתה לבדוק זאת במוחו של טארנו, אבל היו שני דברים שעצרו אותה. אחד היה שהיא בטח לא תצליח לחדור דרך הגנותיו החזקות של המאסטר המנוסה, והשני היה שהיא רחשה לו יותר מדי חיבה וכן-גם פחד, מכדי לעשות זאת. חלק פצפון בה עדיין חש סיפוק שהביסה גבר גדול ממנה בשש שנים. "מיה, אולי תלכי להמשיך להתאמן בזמן שאני וקייאנו נדבר לנו?" היא הבינה שהוא ניסה להיפטר ממנה, והיא רכנה שוב לקידה המשונה ומלמלה לפני שיצאה מהחדר :"כן, מאסטר טארנו. תודה שכיבדת אותי בנוכחותך." היא אכן הלכה לרחבת האימונים, והביסה את כל יריביה בטשטוש, מחשבות מסתחררות בראשה כשבעטה, התחמקה והכתה. לפני שהבינה זאת, השמש שקעה. היא סיימה לנטרל את יריבה ואז הלכה אל המקלחות של הנשים. היא קרצפה את הזיעה מגופה, וחפפה את שערה הפרוע. היא השתחלה אל כותונת לילה דקה שהשתפלה אל ברכיה בצבע לבן ושקעה בכיסויים הרכים של מיטתה, מצווה על עצמה לישון. כשסוף סוף התעוררה, היא לא הייתה בחדרה.