להציל אותך-פרק ראשון

די!!!
צעקתי לעברה של אימי ששוב פעם צעקה על אבי,"די נמאס לי שאתם כל הזמן רבים".
הסתכלתי לאמא שלי בפנים וציפיתי שהיא תחזיר לי לפחות איזה שהיא תשובה אך כל מה שהיא עשתה זה לשתוק.
אז יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת,לא באמת רציתי לצאת החוצה אבל כבר לא יכולתי להימצא שם אז תפסתי אוטובוס ונסעתי לסבא וסבתא שלי.
בדרך חשבתי על מה שעשיתי והבנתי שזה אולי לא היה המהלך החכם ביותר לעשות אבל כבר אין מה לעשות וכדי להכביד על המצב רוח שלי עוד יותר אז התחיל לרדת גשם והוא רק הלך והתחזק.
כשהאוטובוס התקרב לתחנה הכנתי את עצמי לריצה לבית סבתי וככה זה היה.
בדרך כמעט שלוש פעמים נפלתי ואני כמעט בטוחה שנקעתי לעצמי משהו,דפקתי על הדלת תוך כדי ניעור שיער,היה אפשר למלא כנרת שלמה מהמים שיצאו ממני.
"זאת את?",שאל סבא שלי והשבתי לו שזאת אני.
נכנסתי לבית והדבר הראשון שעשיתי זה היה לפרוץ בבכי,התיישבתי ליד סבתא שלי הנחתי את הראש שלי על הברכיים שלה ובכיתי,בכיתי עד שהפסקתי.
בזמן שאני בכיתי סבא הכין לי תה חם עם לימון וליד התה שם עוגיות ונייר בשביל לנגב את הדמעות.
הם לא שאלו כלום,פשוט חיכו עד שאני אירגע וככה זה גם קרה,שחררתי מעצמי את כל מה שהיה לי עד כדי כך שאפשר למלות את כל ארץ ישראל במים.
התיישבתי ניגבתי את הפנים מהדמעות ונגעתי בכוס התה,הכוס הייתה כל כך חמה שביום רגיל הייתי מעיפה את היד שלי קילומטרים מהכוס אבל הפעם בגלל כל מה שקרה ועוד המזג האוויר הפתאומי הכוס הרגישה לי כל כך נעימה וכל כך במקום אז לקחתי לגימה ושחררתי חיוך.
התה החם שזרם לעורך הגוף שלי הזרים לי תוך כדי המתיקות שלו גם תקווה,תקווה לכך שהמצב בין ההורים שלי ובכללי המצב בחיים שלי ישתפר.
המשכתי להחזיק בכוס אבל גם התחלתי לספר לסבא וסבתא מה קרה הם מצידם לא נראו מופתעים כלל אבל עדיין זה עזר לי מאוד שסיפרתי להם כאילו שאבן נפלה מהבטן שלי.
התה אומנם היה טעים ולא הייתי מתנגדת לעוד אחד אך הייתי צריכה לחזור כבר הביתה,סבא הציע לי שהוא יחזיר אותי הביתה אך אמרתי לו שלא כדאי שהוא יסתכן בגלל מזג האוויר המתחולל בחוץ,נישקתי את סבי וסבתי אמרתי להם תודה וברגע שיצאתי מדירתם הדבר היחיד שקיוויתי לו זה שהגשם לא יתחזק עד שאני אכנס לאוטובוס ואפילו יותר טוב עד שאני אחזור הביתה.
אך לצערי הרב זה לא ממש קרה אז רצתי כמה שיותר מהר לתחנה אולי שם אני אוכל להתחבא,אבל כנראה שאני לא הבן אדם היחידי שחשב ככה,התחנה הייתה מפוצצת אז נאלצתי לעמוד בחוץ הדבר היחידי שכרגע לו קיוויתי זה היה שהאוטובוס יגיע כבר אך במקום זאת הגיע המושיע שלי בגרסת המאה ה21,פתאום בין רגע כבר לא הרגשתי את הטיפות של הגשם הסתכלתי למעלה וראיתי מעליי מטרייה סובבתי את הראש וראיתי אותו.
רציתי לשאול אותו ולדבר איתו אבל דווקא ברגע הזה בא האוטובוס הסתכלתי לו בעיניים וראיתי משהו חם וטוב,לו ידעתי מי הוא אותו הבחור המסתורי אך הייתה בי תחושה שאני עוד אפגוש אותו.
הסתכלתי עליו מחלון האוטובוס ואמרתי תודה והוא החזיר לי מבט של אין על מה.
מיד לאחר שהאוטובוס המשיך בדרכו הרגשתי בגופי חום שלא הרגשתי כבר זמן רב למרות המזג אויר הקודר המתחולל מחוץ לאוטובוס.
ירדתי בתחנה שלי והתחלתי להגביר את הקצב לכיוון הבית,נכנסתי הביתה בלי להגיד מילה אבל לא כי לא היה לי מה להגיד להורים שלי אלא כי הייתי שקועה במחשבות על אותו בחור מסתורי שפגשתי בתחנה, הורדתי את הנעליים ולקחתי אותם בידיים רק לאחר שעשיתי את זה הבנתי שהגרביים שלי לא פחות ספוגות במים.
בלי להוציא הגה נכנסתי לחדרי הוצאתי את בגדי הבית שלי ואת נעלי הבית שלי והלכתי במהרה לתוך חדר האמבטיה.
המים החמים שיצאו מהמקלחת הרגיעו את הגוף שלי שלמען האמת הספיק לקפוא,להפשיר ושוב פעם לקפוא,תוך כדי שהטיפות ירדו מראשי ועד כפות רגליי הלב שלי לא הפסיק לפעום ולא הבנתי מדוע כך הדבר.
מרוב מחשבות ותחושות לא מובנות לא שמתי לב שאני תקועה כבר כמעט שעה בתוך האמבטיה ועדיין המגבת על גופי ואפילו השיער כבר כמעט התייבש,רק אז שמעתי פתאום מהסלון את הפרסומות החופרות בטלויזיה וקלטתי שבשש יש משחק כדורגל בין בארסה לאספניול – דרבי קטלוני לכל דבר.
רק אז קלטתי שזה עוד איזה 10-15 דקות וממש קיבלתי טורפדו בתוך גופי וכבר תוך חמש דקות יצאתי מהאמבטיה,ניגשתי לחדרי לבדוק אם קיבלתי איזה שהם התראות בפייסבוק אבל למזלי הרב רק כמה הודעות ושני משחקים ששלחו לי.
עניתי על ההודעות תוך איזה חמש דקות,לקחתי את הפלאפון ועברתי למצב ישיבה על השפה בסלון מול הטלויזיה והעברתי לערוץ 55 בדיוק בזמן להמנונים.
לראשונה מאז שאני מסתכלת את משחקיה של ברצלונה אני לא הייתי מאה אחוז במשחק,המחשבות שלי היו במקום אחר מחפשות אחר משהו שעדיין לא מובן לי.
היות והראש שלי היה במקום אחר,פספסתי את הגול הראשון של בארסה למזלי יש שידורים חוזרים.
מיד לאחר סיום המשחק התחלתי לסדר את התיק שלי לבית ספר,כי חופשת סוכות נגמרה וצריך לחזור ללימודים או לפחות לנסות לחזור ללימודים.
בדקתי אם יש לי אולי במקרה שיעורים שעדיין לא עשיתי,השנה למרבה הפלא לא הכבידו עלינו בשיעורי בית לחופשת סוכות.
בדרך כלל בימי שלישי לאחר יום הלימודים אני הולכת לחדר כושר ומחר זה יום שלישי אז כבר עכשיו הכנתי את הבגדים,המגבת וכל שאר הדברים שאני לוקחת איתי,סיימתי עם הסידורים למחר והתיישבתי מול המחשב.
דיברתי קצת בצ'אט עם שיילה וסיפרתי לה על היום שעבר עליי שהיה מצד אחד רגיל למדי ומצד שני ייחודי בין כל שאר הימים, שיילה מצידה חפרה לי שוב פעם על היחסים שלה עם נייתן ועל מה שהם עשו היום ואיך שהם התנשקו מתחת לגשם, אני מפרגנת לה כי היא חברה שלי אבל גם לפרגון יש גבול ובשלב הזה את הפרגון מחליף גועל ורצון להקיא מרוב קיטשיות, לפעמים זה כל כך מעצבן אותי שהם דבוקים אחד לשני כל היום.
אחרי איזה חצי שעה של חפירות שיילה נזכרה שהיא עדיין לא סיימה את העבודה בצרפתית, אם זה לא היה למחר ולהגשה היא לא הייתה עוזבת את הצ'אט.
בזמן שאכלתי לי תפוח בכיף שלי והסתכלתי כל מיני קטעים מסדרות שונות שראיתי כבר מיליוני פעם התקשרה אליי אלינה, איכשהו אלינה תמיד יודעת להתקשר בטיימינג כזה שאו שאני אוכלת או שאני רוקדת אבל אני בכל זאת אוהבת אותה.
עניתי לה תוך כדי שאני לועסת את התפוח, היא כמובן עם הקול העדין שלה תמיד איכשהו מצליחה לגרום לי לכאבי אוזניים אבל לא הפעם.
הפעם היא פשוט רצתה לדעת מה היו השיעורים למחר ובכללי מה נתנו לעשות ללאחר החופש אומנם זאת הייתה המטרה אבל גם השיחה הזאת נמשכה לשיחה של איזה חצי שעה.
לאחר השיחה השעה כבר הייתה עשר, אז הלכתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים ולמרוח את הקרם הקסום שלי שעוזר לי להתמודד עם פצעי הבגרות.
חזרתי לחדר הסתכלתי עוד כמה סרטונים, קצת הייתי בפסייבוק ובערך בעשר וחצי הלכתי לישון, בדקתי שהפלאפון בטעינה שמתי שעון מעורר למחר לשש וחצי בבוקר ונכנסתי למיטה.בשונה משאר הלילות נרדמתי יחסית מהר כנראה שבאמת היום הזה היה מספיק מעייף ומבלבל.
שש וחצי השעון מנגן את השיר "Wake me up", ואני מתעוררת למרבה הפלא בקלות רבה ואפילו עם חיוך על השפתיים, אני מכבה את השעון המעורר ובכך מתחיל יום חדש.
קמתי מהמיטה בקלות רבה, הפעלתי את המחשב והמשכתי לשאר הפעולות הרגילות שלי בבוקר של בית ספר.
שירותים,שטיפת פנים וצחצוח שיניים, ארוחת בוקר, להכניס את הסנדוויץ' ובקבוק המים לתיק והתחלתי להתלבש.החלק של ההלבשה הוא לרוב החלק הכי קשה בהכנות ליום לימודים, אבל אני לא מהאלה שנתקעות חצי שעה מול הארון ואז נשאר להן חמש דקות עד האוטובוס.
התלבשתי תוך איזה עשר דקות וכמובן שמתי דאודורנט, בושם, שפתון ואיליינר אני לא אוהבת להגזים באיפור, אני שמה כמעט כל בוקר את הבסיס ובכך אני מסתפקת, אין לי שום סיבות לשים כבר בגיל 15 יותר איפור מזה.
יום לימודים רגיל מתחיל בבית ספר שלנו בשמונה וחצי, לכן כמעט נדיר שאני מאחרת לאוטובוס שלי ובמיוחד אם להתחשב שאני מתעוררת בשש וחצי ויותר מכך לרוב יש לי גם זמן להיות קצת במחשב בבוקר.
לכן כבר המון זמן שאני לא מתחילה בוקר בלי להפעיל מוזיקה ולרקוד זה עוזר לי לקבל אנרגיה חיובית להמשך היום אך לצערי הרב אינני יכולה להפעיל את המוזיקה חזק מדי מפני שתי סיבות:1 .זה בכל זאת בוקר ויש אנשים שעדיין ישנים בשעות הללו.
2 .אם אח שלי יתעורר בבוקר בגלל המוזיקה שלי זה יכול להסתיים לא טוב.
את הבוקר הזה החלטתי לפתוח עם מצעד שירים של ליידי גאגא, הרגיש לי נכון להתחיל את היום הזה עם מוזיקת פופ.
השעה היא שבע ארבעים ושלוש בבוקר, כהרגלי זה השעה בה אני יוצאת מהבית.
אז אני מכבה את המחשב, לוקחת את הדברים עוצרת לשנייה מול המראה בודקת שהכל בסדר ויוצאת מהבית נועלת את הדלת ועולה לתחנה.
אני מגיעה לתחנה ומתחילה לספור את הדקות עד שיגיע אחד משלושת האוטובוסים בהם אני יכולה להגיע לבית ספר, אני תמיד עולה על הראשון שמגיע אלא אם קבעתי עם מישהו על קו ושעה מסוימת.
קו 10 הגיע ראשון לכן אני עליתי עליו ניקבתי והלכתי לתפוס לעצמי מקום ישיבה למשך החמש עשרה הדקות הקרובות, הוצאתי את הפלאפון חיברתי אליו את האוזניות והפעלתי לעצמי מוזיקה, הקטע הטוב באוזניות ובמיוחד באוטובוס הוא שלא משנה עד כמה הווליום של המוזיקה חזק חוץ מעצמך אף אחד לא ישמע את זה.
ספציפית היום אף אחד מהילדים שאיתי בשכבה וגרים באזור שלי לא היה על האוטובוס כי לרוב אחרי חמש דקות שהם כולם על האוטובוס אני מכניסה את האוזניות בחזרה לתיק אבל הפעם שמעתי מוזיקה עד סוף הנסיעה.
הגעתי לבית ספר עליתי לקומה שלי, עברתי בין החברים שלי לכיתה וחיבקתי את מי שהיה צורך בכך וכמובן אמרתי בוקר טוב.
הלכתי ללוקר להכניס חלק מהדברים שסחבתי היום לבית ספר וגם להוציא ממנו כמה דברים שאני צריכה, תוך כדי בירכתי בבוקר טוב חלק מהילדים שחלפו על פני.
חזרתי לכיתה והתחלתי בהשלמת הפערים שנוצרו במהלך עשרת הימים האלו של חופשת סוכות, כל אחד סיפר על ארוחת החג שלו או איפה הוא טייל אבל הרוב המוחלט פשוט אמרו שכבר עכשיו בא להם שוב פעם חופש.
אני מהאלו שהם באמצע כי מצד אחד אני אוהבת בית ספר, כי החברים שלי פה וגם יש צחוקים ושטויות וחוויות אבל מצד שני יש את כל העניין עם המבחנים והעבודות ושיעורי הבית ואת זה אף אחד לא אוהב.
כמו בכל מקום אז גם בשכבה שלנו השמועות עוברות במהירות רבה והפעם נאמר כי לשכבה שלנו יצטרף באיחור תלמיד חדש, ובכן כמובן שזהו הנושא העיקרי עליו דיברנו באותו הבוקר ובמיוחד הבנות שקיוו שסוף סוף יגיע מישהו ששונה מהבנים שאיתנו יחד כבר שנה רביעית או לפחות מתחילת השנה, מן הסתם גם הבנים דיברו עליו אבל מסיבות אחרות ובכוונות אחרות.
תוך כדי זה שאנחנו מדברים,אנחנו לא שמים לב לזה שהזמן טס לו והנה כבר מצלצל הפעמון ומתחיל יום הלימודים באופן רשמי, למזלנו השנה השעות הראשונות שלנו הן לא נוראיות, לפחות אם אותי שואלים.
אנחנו נעמדים ליד המקומות שלנו ונכנסת המורה, מברכת אותנו בבוקר טוב ואנחנו משיבים לה את אותו דבר כמו בכל בוקר.
השיעור התנהל באופן מוזר או יותר נכון המורה הייתה מוזרה יותר מהרגיל זה היה נדמה ברגעים מסוימים שהיא אפילו שיכורה, היא אמרה שמות שאין אצלנו בכיתה, עברה לנושאים שלא קשורים לחומר הנלמד, זה היה עד כדי כך מפחיד שבמשך כל הארבעים וחמש דקות שתקנו ופשוט הסתכלנו על המורה.
השיעור השני לא התקיים ובמקומו היה כינוס שכבתי, לא ממש ידענו על מה זה הולך להיות כי עד הטיול השנתי יש די הרבה זמן ולא נראו פעילויות מיוחדות באופק.
אם להגיד את האמת אז לא באמת עניין אותי מה יש להם, המורים להגיד לנו יותר עניין אותי למצוא את התלמיד החדש ולכן במשך החמש הדקות הראשונות כל הזמן סובבתי את הראש שלי אחורה ולצדדים בניסיון למצוא אותו אך זה היה ללא הצלחה.
לבסוף התברר שסתם באו לדבר איתנו עוד פעם על המחויבות האישית שאנחנו אמורים לעשות השנה, דווקא ההרצאה למרבה הפלא הייתה מעניינת ואפילו מצחיקה בשלבים מסוימים שלה ככה אני חושבת.
לאחר שנגמרה ההרצאה נשארו עוד איזה חמש דקות עד הצלצול להפסקה אז הם החליטו כן לשחרר אותנו ולכן אני, שיילה ואלינה קצת התעכבנו בשביל שכל השאר יוכלו לעבור ואנחנו לא נצטרך להצטופף.
שיילה רצתה לקנות משהו מתוק ולכן עברנו ליד הקיוסק, היא אמנם הייתה מוגבלת בכסף אך לקח לה איזה 10 דקות לבחור משהו אחד ומרוב השעמום אז גם אלינה החליטה שהיא רוצה לקנות איזה משהו וזה לקח לנו עוד איזה חמש דקות.
מרוב הזמן שנתקענו בקיוסק נשאר לנו רק חמש דקות של ההפסקה שזה בדיוק לעלות לקומה,להוציא מהלוקר את מה שצריך ולבוא לכיתה.
התחלנו לעלות למעלה בדרך נתקלנו בכמה בנים מהכיתה שלנו שאמרו שהילד החדש הגיע והוא כנראה הולך ללמוד איתנו בכיתה.
רציתי לשאול אותם מה הוא סיפר על עצמו ואיך קוראים לו וכאלה אבל עד שהגבתי הם כבר לא היו שם אז המשכנו בעלייה שלנו, הגענו ללוקרים הוצאנו את הדברים שהיינו צריכים והלכנו לכיוון הכיתה.
בדרך קלטתי שפחות או יותר כל השכבה ובמיוחד הבנות מצטופפים ליד דלת הכיתה שלנו, לא לקח הרבה זמן להבין שזה בגלל הבחור החדש.
רעש עצום עמד סמוך לכיתה שלנו, לא יכולתי אפילו לשמוע את שיילה ואלינה שעמדו צמוד אליי, אבל מה שכן שמעתי זה את הקולות של הבנות האחרות בשכבה ובעיקר את הריכולים שלהן על הבחור החדש.
לרוב חזרה בתיאור שלו המילים – חתיך, מושלם, יופי מהפנט, קוביות ושרירים אלו בערך הדברים שאותם בת בימינו מחפשת בבחור כשהיא פוגשת אותו לראשונה.
זה היה כמעט בלתי אפשרי להזדחל לתוך הכיתה בין כל הילדים שהסתובבו שם, די קיוויתי שהמצב הזה הוא רק להפסקה הזאת מקסימום כל היום ושעד עד מחר זה כבר יעבור להם.
הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לכיתה זה היה לנשום, הנחתי את הדברים על השולחן ואז נגשה אליי אמילי ואמרה שמאוד כדאי לי לסובב את הראש וכך אני עשיתי ושם על השולחן ישב הוא.
לקח לי זמן לקלוט ולעכל את מה שאני רואה ובנתיים שיילה, אלינה ואמילי פנו אליי כמה פעמים אך ללא הצלחה ורק אחרי הפעם החמישית בערך אמרתי להן שזה הוא.
הן בתגובה שאלו אותי למה אני מתכוונת ואני אמרתי להן שהבחור החדש שנראה טוב, מחוטב, גבוה, בעל שיער חום והעיניים הירוקות הוא הבחור המסתורי מאתמול.
שיילה שאלה אותי אם אני מתכוונת לאותו אחד שפגשתי בתחנה ושהציל אותי מצינון אולי ובכן עניתי לה שכך הדבר.
רציתי להזיז את הראש שלי לכיוון אחר אבל לא הצלחתי העיניים שלו היו כל כך ממכרות שאי אפשר היו שלא להסתכל עלינו, רק אחרי איזה דקה שלמה קלטתי שגם הוא מסתכל עליי.
הצלצול הציל אותי, הסתובבתי עם הראש לכיוון הנגדי בכדי לא להסתכל עליו הייתי בשוק מוחלט, המורה נכנסה לכיתה ואז מאחורה הוא לחש לי משהו.
"אני ליעם ואני רואה שאת יבשה עכשיו".