להצלת המוסטנגים פרק 1: (נסיון)

לולא המצב הבריאותי שלי לא הייתי חווה מצב כ"כ מדהים לעולם. אני מתרגשת בכל פעם שאני נזכרת בזה. עוד כחודשיים אני אחזור שם, לקבל פרס. 10,000 שקל. זה יספיק לדבר שעליו חלמתי כל חיי-להשיב לי את הראייה שלי.

אני עיוורת. התעוורתי כשהייתי בת ארבע. זה היה בתאונת דרכים. אני לא רוצה לספר על זה.
הכל התחיל ברכיבה טיפולית. רכיבה על סוסים ידועה כ'תרופה' לבעיות פיזיות ורגשיות. אני באתי לשם בגלל בעיה רגשית.

"מה זה?!" נבהלתי. זה היה משהו נעים, חם, ועם זאת גדול כזה…
"זה סוס, אחותי, סוס." הרגיעה אותי החברה הכי טובה שלי, ימית. היא באה לעזור לי בכל הקטע הזה.
שמעתי צעדים. של… מגפים, אני חושבת. המדריך התקרב אלינו. ניסיתי להיזכר מה זה סוס. בחווה של דוד רומי… היו הרבה כאלה. זה אמת היצור המקסים הזה?
"מה שמך?" שאל אותי המדריך.
"אה… חן." מלמלתי.
"את עיוורת?" שאל.
אני מניחה שקל לזהות את זה עליי. המבט שלי, כפי שסיפרו לי, מתרכז בשמיים איפושהו מעל ראשי האנשים. ימית הובילה אותי אל תא ההלבשה. אני לא יודעת מה לבשתי בדיוק, אבל היא תיארה לי:
קסדה מיוחדת לבנה, עם כיסוי מעט פרוותי, מגפיים לבנות, ארוכות, מותאמות במיוחד, מכנס טייץ-ג'ינס כזה מבד גמיש מיוחד, וז'קט מיוחד לרכיבה.

ואז רכבתי לראשונה. זה היה נהדר. למרות שלא ראיתי. הסוס שלי, עוגי, היה מותאם לעיוורים והיה אחד הסוסים הנבונים והרגועים ביותר בחווה. אנשים התפעלו, הם אמרו שאני רוכבת נפלא ונראת גוף אחד איתו. זה 'מושלם'.

ואז הגיעה ההצעה המחריעה. כעבור חודשיים…
משלחת מיוחדת מנסה למצוא סוסים מסכנים מתאימים לתנאי טבע ולשחרר אותם ליער. הם באו לאסוף מתנדבים…