להרגיש – פרק 16

סקרתי אחר צעדיו חרש, בוהה לצג המכשיר הנייד שלידי בשעמום מה, מיואשת, מבולבלת, חסרת כל היגיון בריא לראשי, למחשבתי הצחה. הלוא התשובה אשר לה צפיתי- נענתה לצחקוק קליל ואנחת רווחה, הלוא התשובה אשר תרגיע נבכי נפשי איננה- הלוא אותה התשובה המטופשת, משחקת לליבי ללא כל הפסק.
"תפסיקי לעקוב אחר ילדים בני 11 במבטך, זה מטריד ולא מכובד.." צחקקה היילי חרש, מלטפת לשיערי בהנאת מה, ברוגע רגעי, נושמת עמוקות ומניחה לשיערי מאחיזתה, נאנחת קלות, מישירה מבטה אל עברי, חודרת במבטה אל מעמקי נבכיה של עיני ולה מרצדת אותו זיק מיואש ונטול כל תקווה.
"מה מטריד אותך כל כך? קווין?" הוסיפה ושאלה, אוחזת לכפות ידי ברוך, מחפשת אחר מבטי האובד לצעדי אותו הילד המבועת, אשר משום מה הגביר צעדיו, הנחתי כי בשל בהייתי ,והנחתי למחשבה לצוף, למחשבה חדשה וטהורה להפיגה מראשי בקלילות. השבתי הריכוז- אין כל מצב כי אאבדו בשנית, לא הפעם.
"זה.. לא קווין. האמת? אין לי מושג.. אני מניחה שלחצים.." מלמלתי כמעט ובלחש, תוהה ביני לבין עצמי, מאבדת ריכוזי בשנית ושוקעת למחשבותיי האילמות, חסרות הישע, נטולות ההיגיון הצרוף.
"מדיסון כבר הספיקה להפיץ את זה, אה?" הוספתי בשאלה, מגחכת קלות, מישירה מבטי אל עבר עיני היילי הצוחקות לשמע הסיטואציה המעוררת גיחוך, הצוחקות לנוכח מצב רוחה המעודד למדיי.
היא הנהנה קלות, מחליקה אצבעותיה לשיערה הבהיר, נושכת שפתה התחתונה ומושיטה ידה לעברי, ולידה אוזניה שחרחרה ומפתה למראה. גיחכתי קלות, והרמתי האוזנייה, תוחבת מעטה הסיליקון לאוזני ומניחה למחשבותיי לצוף ולהיעלם, לרוגע לשרור לגופי, מניחה לשלום נפשי ורגעי לשרור לגופי בלחציו.
"דננננייייייי" הדהדו צווחות מדיסון לרחבי בית הספר, מעודדות מבטי תלמידים מבוהלים למדיי, מעודדות מבטיהם הנוקבים של העוברים והשבים, מבטיהם של בני מורות מסכנים הנגררים אחר אימם או אביהם, מבטי ילדים תמימים העושים לדרכם אל עבר בית הספר היסודי.
"אוח נו סתמי כבר, מה יש לך?!" זעקה היילי בזעם, נועצת מבטה הנוקב להבעתה המאושרת של מדיסון, הלוא היילי, כמותי, אינה אוהבת כי מפריעים לרוגע ההוא אשר מתלווה להאזנה הדוממת, או המתלהבת, למוזיקה, וכאשר דבר זה בא לידי ביטוי- היילי מוכנה לקחת את זה למקום הכי מוחצן וקיצוני כי אפשרי, בכדיי להעביר את הפואנטה שלה. אני יותר מופנמת, שקטה. הייתי רוצה להביע דעתי- אך לפעמים, גם אם המילים עומדות לפי, אין ביכולתי לבטאן. והאמת? זה מבאס.
החלתי לצחוק. יש האשר יעידו, יאמרו, יספרו, כי צחקתי כמשוגעת. צחקתי מכל ליבי, עד כי איבדתי נשימתי והחלתי בנשימות עמוקות ופתאומיות בין צחקוק לצחקוק. ומה עלי להגיד? הלוא כל כך אופייני כי שתי אלו יחלו בריביהן בשעה זו בבוקר, שלא הופתעתי. האמת? לא הייתי מופתעת, גם אם היילי הייתה מרימה פסנתר ומשליכה אל עבר מדיסון, על כמה וכמה דקיקותה ושריריה הרדומים למחצה.
"נו דני סתמי דקה נווו" התלוננה מדיסון, רוקעת ברגליה בזעם עצור, נושכת שפתה התחתונה וממצמצת לעיניה מספר פעמים, בכדיי להבהיר בדרכה שלה כי הפעולה הנעשית הינה בלתי נסבלת בעליל. גיחכתי ומחיתי דמעותי מעיני, מישירה מבטי אל עברה ונושמת עמוקות.
"יופי דני" הוסיפה מדיסון, מחייכת חיוך מרוצה ורחב ומתיישבת כבנינו, כהרגלה, מועכת כף רגלה של היילי ,עולה על עצביה קלות. היילי נאנחה, מושכת רגלה אל עברה בחוסר רצון מובהק, תוחבת האוזנייה אשר לה הנחתי כמספר דקות קודם לכן לאוזנה, שבה לרוגעה.
"דיברת עם גיא עליי?" שאלה מדיסון, חיוכה מתרחב מרגע לרגע ולעיניה מרצד זיק של אושר, לא מוכר, אך עם זאת מוכר בהחלט, סותר עצמו באופן שטחי ומוזר לחלוטין.
"לא." השבתי בפשטות, הלוא מה היה עליי להגיד, כי צחק? כי אין ברצונו לענות לשאלה? נאנחתי עמוקות, שוב התחושה המעיקה צפה ועולה, אופפת גופי, מחניקה נשימותיי בדממתה המפלחת.
"אוף.." נאנחה בייאוש, הבעתה מתחלפת כמעט ובין רגע, חיוכה הולך ומתקטן מרגע לרגע, גבה כופף דרכו מטה.
"אני בטוחה שהוא מרגיש אלייך משהו.." הוספתי, מחייכת חיוך מאולץ, הלוא העניין הטריד אותי אף יותר מאשר הטריד אותה, הייתי חייבת לשקר, במובן מסוים, הוא אכן חש דבר מה כלפיה, לא?.. אני בטוחה שכן. ועובדה זו מטריפה חושי.
"מי מרגיש?"