להרגיש-פרק 7

קושי הוא הגדרה מסויימת למצב מסויים אליו נקלע אדם מסויים. מצב בו האדם אינו כשיר להתמודד- בו האדם מוצא את המצב אינו כשיר בכדיי להמשיך בקיומו, אך למרות זאת- ממשיך.
המגע הפתאומי הבהיל אותי, הייתי חייבת להודות, אך הדבר הבא אשר צפה לי הבהיל אף יותר, עצם העובדה כי אותו המגע- בא ממקור מוכר.
נשענתי קדימה וגלגלתי בזהירות את הכדור אל עברי, אוחזת בו ומסתובבת, מעבירה אותו אל בין כפות ידיו המוכרות של הניצב כנגדי. הרמתי עיני אל מרום גובהו, לא חלף זמן מה ומבטי נפער לרווחה.
"ה..היי" גמגמתי, לא היו מילים בפי בכדיי לתאר את המצב בו חשתי אותו הרגע, המבוכה הבלתי מתוארת, מבוכה חסרת גבולות. השפלתי את מבטי אל עבר אצבעותיי אשר החלו משחקות האחת בשנייה, משהה את מחשבותיי לרגע, ולאחר מכן חוזרת לעיסוקיי.
"אז זה הקטע שלך? רצה יחפה בגשם, מתחילה שיחה, ובורחת?" החל מצחקק בקלילות בעל המגע המוכר, מתכופף מעט ורוכן אל עברי, מעביר אצבעו לאורכה של לחיי, חיוך רחב נפרש על שפתיו, חיוך המתרחב אף יותר מרגע לרגע.
"אני לא ברחתי, אני פה." השבתי, מנסה להישמע אדישה, מנסה להתעלם, מעבירה חול בין אצבעותיי, ולבסוף מרימה את מבטי בייאוש, מניחה שכשלתי במטרתי.
"דנייייי" צווחותיה של מדיסון נשמעו מרחוק, הייתי שומעת אותה גם מהקצה השני של הכדור. אדי נגרר מאחוריה, ידו ספק אוחזת ספק לא בידה, קורץ לאחת הבחורות אשר בילתה את יומה בשיזוף.
לא חלף זמן מה והתייצב ,מביט במדיסון מתקדמת אל עברי, מצחקק קלות ומחזיר מבטו אל עברי. השפלתי את מבטי, תחושת המבוכה אפפה את גופי, את מחשבותיי. יכולתי לחוש מה יהיה המשפט הבא שיפלט מבין שפתיה של מדיסון, יכולתי לחוש מה תהיה תנועתה הבאה.
"או דני.. מי זה החתיך הזה?" שאלה בהתלהבות, מפנה מבטה אל עברי, משיבה אל עברו ומרימה עיניה, הלא מדיסון נמוכה עד מאוד- והוא, טוב הוא ניחן בגובה רם.
"אדי, תראה!" משכה בזרועו, לא מסירה את מבטה אף לא לרגע אחד, חיוך זעיר ומאושר נפרש על שפתיה. היא צחקקה בקלילות ואושר ניכר. מדיסון פלרטטנית, ומתלהבת ממספר רב ובלתי נספר של דברים, לכן דבר כזה או אחר היה צפוי, במקרה שלה- רוב צעדיה צפויים.
אדי פסק מסקירת גופה של הברונטית המשתזפת, מפנה מבטו אל עבר מדיסון, מבטו- כצפוי, זעום וגבותיו קפוצות.
"מה את רוצה ממני? עוד פעם את והשטויות שלך." הפציר בטונו הזעום, מושך את גופה וכתוצאה מכך סובבה אל כיוונו. הבחור המוכר המשיך מצחקק, מסדר את הכדור תחת זרועו וגומע את המחזה בעיניו, ניחשתי כי בעיניו דבר זה נקרא כקומדיה.
"יאלה, גיא, אתה חוזר?" נשמע קול נוסף, מוכר להפליא-מביך להפליא. סובבתי את מבטי והופתעתי לגלות כי קווין ואותו הבחור חולקים כדור. חדשות אלה היו כבדות מדיי בכדיי לסחוב על כתפי הצנומות, הייתי חייבת אוורור, דקת אוורור, שניית אוורור. מנוחה מסוימת שתעיר אותי מאותו הסיוט אליו נכלאתי.
"א..א..אממ..-" קטעתי את דבריי, כמה שפעולה זו אפשרית, נאנחת עמוקות ומתייצבת, מנפה את החול מגופי, מנפה את תחושת המרירות .
"או דני" צחקק קווין ופרע את שיערי, מעביר אצבעו לאורך לסתי ואט אט מרים את מבטי מעלה, ברכות, בעדינות.
"יש לך תשובה, מלאך קטן?" שאל, מחייך קלות. זיק של אושר חלף במבטו ושיערו השחור הפרוע נחת על עיניו ביופי ההולם אותו. נאנחתי והנחתי ידי על פרק כף ידו בעדינות, מושכת אותה מטה בזהירות.
"ביקשתי יום, לא שעתיים.." השבתי בהחלטיות מהולה בקמצוץ אכזבה, מתעטפת במגבת ומתיישבת על גבי השמיכה אשר נפרסה לא מזמן, תחת השמשייה התכולה והמוכרת.
"אבל אתם יכולים להצטרף אלינו!" קבעה מדיסון בחיוך רחב בעוד אדי מאדים מאחורי גבה, מנסה להשחיל אף ולו מילה אחת אך נוחל בכישלון כוזב עצם התעלמותה הבלתי פוסקת של מדיסון.
האדמתי. לא ידעתי כיצד להגיב לטיפשותה חסרת הגבולות. לא רק קווין, גם הבחור ההוא ממגרש הכדורסל? זה יותר מדי מכדיי להתמודד אתו, פשוט יותר מדי. נאנחתי ונשכבתי על בטני, משחקת בחול בין אצבעותיי.
קווין החליף מבטים עם הבחור ממגרש הכדורסל והשיבם אלי, מחייך בקלילות ומתיישב על אחד הכיסאות הנפתחים אשר נסחבו יחד עם החבילה אשר ארזנו לחוף. מדיסון מחאה כפיה בהתלהבות יתר על המידה. לא מפתיע מי יודע מה.
"טוב, אז אני גיא.." החל הבחור ממגרש הכדורסל מציג את עצמו בחיוך רחב וכובש, קד קידה צנועה כבדיחה ומתיישב לצדי על גבי השמיכה הפרוסה. צחקקתי. לפני שהספקתי להשחיל מילה מצאתי את עצמי על כתפו של קווין, מתרחקת מהקבוצה..