להרוג פרק ארבע

נקודת המבט של ג'אז:
אמא שלי בדיוק יצאה מהחדר שלי, השעה הייתה כבר מאוחרת, כמעט שמונה בערב.
הייתי בהלם מוחלט מהמידע שכרגע גיליתי, אמא שלי נשואה.
היא שאלה אותי אם יהיה לי אכפת שנעבור למדינה אחרת, למקום בטוח יותר ומרוחק מאוד שאף אחד לא ימצא אותנו שם, אמרתי לה שמאוד אכפת לי, שאני לא רוצה.
היא אמרה לי בעצב שאין ברירה והלכה, והשאירה אותי לחשוב על המידע שכרגע קיבלתי.
אחרי שההלם שלי עבר לקחתי את הטלפון שלי והתקשרתי לחברה הכי טובה שלי, ניקול.
"ניקול?" שאלתי כשהיא ענתה.
"כן?" שמעתי אותה שואלת, ניקול רגילה לשיחות מאוחרות ודברים לא שגרתיים, היא היחידה שיודעת עלי הכל, אבל ממש הכל, כולל העבודה של אמא שלי.
"את יכולה לבוא לפארק הנטוש ליד חצר הגרוטאות?" ביקשתי ממנה.
"עכשיו? מאוחר וחשוך שם עכשיו. זה באמת חשוב כל כך?" היא שאלה והבנתי שהיא מנסה להתחמק.
"כן, זה חשוב מאוד, יותר מתמיד, חשוב ממש!" הדגשתי כל מילה.
"טוב, בסדר. רק תשימי משהו חם, קר עכשיו בחוץ ומתחיל לרדת גשם." היא נכנעה.
"אני אשים משהו חם, תודה ניקול." אמרתי וניתקתי.
כתבתי פתק לאמא שלי, כתבתי לה שלא תדאג לי ותעשה מעשים טיפשיים, אבל שאם היא עוברת שתעבור רק למקום אחד: לבקתת הנופש שלנו ביער שבקנדה.
לא לקחתי איתי את הטלפון, לבשתי פוטר שחור ומכנסיים נוחים ארוכים, נעלתי את הנעליים הכי נוחות שלי והבטתי בחדר שלי, הבנתי שאני אתגעגע, שאני כנראה טועה, אבל אספתי אספקה למסע ארוך לתוך תיק גב ישן ויצאתי מהבית בשקט.
הגעתי לפארק, חיכיתי לניקול.
"היי, אני כל כך שמחה שהתלבשת בנוחות. מה רצית?" ניקול הגיעה והתיישבה מולי, ואני סיפרתי לה בבכי את הכל, בבכי של אושר את זה שאמא שלי נשואה, ואת כל השאר בדמעות מלוחות ואמיתיות של עצב, ואז אמרתי שאני עוזבת.
"לאן?" היא שאלה בבהלה.
"אני חייבת למצוא את אותו הגבר שבא אלי הביתה, אני חייבת לוודא שהוא לא יספר כלום על אמא שלי." אמרתי לה והיא הביטה בי בתדהמה ושאלה אותי איך אני אמצא אותו.
נזכרתי בשם שהוא אמר לי כשהזמנתי אותו לסלון, שם שחמק מזיכרוני לפני זה.
"קוראים לו דון מרטיני, אני חושבת שכדי לחפש את הדון הזה בהתחלה ברשימות הממשלתיות, ואחרי שאני אדע שאיזה מדינה הוא גר אני כבר אראה מה אני אעשה." אמרתי וחיבקתי אותה, בקושי ציוויתי על רגלי ללכת משם, גשם התחיל לרדת ואני התאפקתי שלא לבכות.
אבל אמא שלי חשובה יותר! הזכרתי לעצמי וטיפסתי על הסלעים לעבר הכביש הראשי והתחלתי ללכת לאורכו.
ראיתי שלט של פנייה ימינה, היה כתוב עליו: "כניסה סגורה."
עכשיו ידעתי לאן ללכת, פניתי ימינה לעבר מכון הפשע האמריקאי, ועזבתי מאחור את חיי.