ליילה פרק 6

אחרי ארבעה ימים כבר יכלתי ללכת שוב. אקדי נתנה לי שני מקלות הליכה, וכך היה לי קל יותר ללכת. יום יום אקדי יצא ליער, ואני נשארתי בבית. כשהיא הייתה חוזרת היא תמיד נתנה לי נשיקה על המצח והעניקה לי צרור של צמחים שקטפה ביער.
ביתו של אקדי היה משעמם מאוד. למדתי לסרוג ולתפור והייתי מתקנת לו חורים בשמלות הססגוניות שנהג ללבוש. אבל אחרי שבוע סבלנותי התפקעה.
"אקדי, אני רוצה לצאת החוצה. לעזור לך בעבודה".
אקדי הביט בי מופתע.
"עבוה? איזו עבודה?".
ביטחוני התערער. "העבודה אליה אתה הולך כל בוקר, וחוזר כל ערב" קולי היה מוזר.
פרץ צחוק מטורף יצא מפיה של אקדי. "אהה! זה טוב. את חשבת שאני הולכת לעבוד?" שאלה בגיחוך וצחקה שוב.
"אממ,כן, לא, אולי- אז מה אתה עושה כל פעם שאתה יוצא מהבית?" שאלתי בבלבול.
"גוזם, כמובן! גוזם! את רואה את זה" אמר, והוציא את המכשיר המוזר שהיה תקוע בזקנו, ולמעשה תלוי על כל איבר בגוף.
זה היה מכשיר משונה. משני עיגולים גדולים יצאו שתי סכינים חדות שהצטלבו. אקדי הכניסה את אצבעותיה לתוך החורים ופישקה אותן מעט, ומיד החזירה אותן למקום. הלהבים נפתחו ונסגרו והשמיעו קול נקישה מתכתית.
"אוה!" בקעה מפי קריאת תדהמה.
"מ-ס-פ-ר-י-י-ם, יקירתי, מספריים" קרא אקדי וליטף את המספריים בחיבה, "איזו המצאה נהדרת. ותראי אילו נפלאות היא עושה" הוא לקח קווצה משיערו, ופתח וסגר את אצבעותיו. הלהבים נפתחו ונסגרו על שיערו הירוק, וזה נשר על הרצפה, ביחד עם כמה עלים.
הוא צקצק בלשונו. "מה שאני צריך זו אמבטיה חמה" מלמל לעצמו ואסף את קווצת השיער מהרצפה.
"רגע! מה זאת אומרת גוזם? מה אתה גוזם?" אמרתי לו לפני שהספיק לצאת מהחדר.
הוא הסתובב. "כל דבר הנקרה על דרכי, יקירתי, כל דבר. למעשה, זה מזל שאני כה מבודד, אחרת הייתי גוזם גם אנשים!" הוא חייך בסרקזם, "ליילה, את רוצה מחר לבוא איתי לגזום?".
"אני? אממ, זאת אומרת, בוודאי! אה- מתי נצא?" שאלתי, שמחה השיחה סוף סוף הגיעה לנושא שעליו רציתי לשוחח.
"שש וחצי בבוקר, יקירה, בלי איחורים! אני אגזור לך היום שמלה חדשה מהוילון, אם לא אכפת לך, שמלה נוחה להליכה".
הליכה. השפלתי מבט אל הרגל החבושה שלי. איך אוכל ללכת?
"אקדי! רגע! תעצרי! איך אוכל ללכת איתך ביער?" שאלתי.
היא עדיין לא איבדה סבלנות והסתובבה אליי במבט מבין.
"בעיה, בהחלט בעיה. תני לי לחשוב, תני לי לחשוב.. אה! כן! כשאני אלך לתוך היער לגזום-בכיוון שמאל כמובן, תמיד כיוון שמאל!- את תלכי לכיוון ימין, היכן שהיער מישורי יותר-לפחות בהתחלה-כדי לאסוף אוכל" מרוצה הוא התיישב על הכיסא במבט ניצחון, ואחרי רגע מלמל לעצמו "אז איפה הייתי, אז איפה הייתי?…".
"בסדר גמור, אקדי, עכשיו תכנס לאמבטיה בזמן שאגמור לאכול" אמרתי לו.
עיניו אורו והוא צעק "אמבטיה! נכון יקירתי, אני זכרתי את זה. תגמרי לשתות את כל המרגימטה, זה יעזור לך להבריא!".
השפלתי מבט אל המרגימטה שהייתה לי בכוס. מאז שהגעתי לאקדי הוא הגיש לי את המשקה הזה כל הזמן. המשקה היה מתוק, חמצמץ, ועם טעם משונה, שלא ידעתי מהו. גם אם אקדי לא היה אומר לי לשתות את הכל הייתי עושה זאת. זה היה המשקה הטעים ביותר שטעמתי מימי.
***
בוקר טוב, ישנונית, כבר שש! שלא תאחרי, אחרת נפספס את חיות הבוקר. בואי, מהר מהר!".
מרוב ההתרגשות קמתי מיד. אקדי הכינה לי שמלה יפהפייה אפורה- כחלחלה, ולבשתי אותה ברצון. אקדי לבש שמלה סגולה כהה מאוד, כמעט שחורה, וגלימה סגולה בהירה מאוד, כמעט לבנה. תהיתי בפעם העשירית מדוע הוא כה אובססיבי לסגול.
שתינו מרגימטה, אכלנו טוסט מרוח בחמאה, ויצאנו. אקדי נתן לי את אחד המספריים שהיו תלויים לו בשרשרת מסביב לצוואר, לא לפני שערך טקס היפרדות.
"טוב, לכי לך ימינה, ואני אלך שמאלה. תחזרי לפני שהשמש תשקע, את לא רוצה להתמודד עם הלילה ביער" הנהנתי ופניתי ימינה.
היער היה יפהפה. מכל מקום היה ניתן לשמוע שריקות ונהמות של חיות, ראיתי ציפורים עפות, מעין חיה משונה זוחלת על הקרקע, ועוד חיה שלא הכרתי מטפסת על עץ שעמד בסמוך אליי. קטפתי כל פרי שמצאתי, למרות שאף אחד מהם לא היה מוכר לי, ושמתי אותם בסלסילת העץ (הסגולה) שאקדי נתן לי. הטיול היה מהנה, ואף על פי שהתקשיתי ללכת לא התעייפתי גם כאשר השמש נטתה לשקוע. התחלתי לחזור בשביל כשלפתע נתקלתי בפרח יפה שעמד בשולי השביל. הפרח היה כתמתם אדמדם, עם גוונים של ירוק וצהוב מעטרים את שולי עלי הכותרת שלו. רכנתי וקטפתי את הפרח שהקסים אותי, נזכרת בכך שאקדי תמיד נוהג להביא צמחים שונים הביתה לכד החרסינה על שולחן האוכל.
אחרי כמה דקות הגעתי הביתה.
"ליילה! הנה את יקירתי! ידעתי שתחזרי בזמן. איך היה טיולך? נעם עלייך זמנך?"שאל אותי אקדי, מחייך.
הושטתי לו את הסל ואת הפרח. בהתחלה אקדי חייך למראה הסל, ואז נחת מבטו על הפרח.
"ליילה" פניו היו מבוהלות, חרדות כמעט, "מה עשית-"לפתע הוא התעטש עיטוש ענק, וכל גופו התנפח לממדים אדירים. הוא נראה כאילו ניפחו אותו במשאבה . הוא נראה כמו כדור ענקי.
"אקדי! אקדי! מה קרה! אלוהים!" צרחתי אליו, מפוחדת.
הוא השתעל והסתכל למטה, עליי.
"הייתי צריך להגיד לך שלריוודים כמוני אלרגיים לפרחים", אמר וחבט לעצמו על המצח. "טיפש!".
"לרי- מה?".
"לריוודים. יצורים שכאשר הם מתעטשים הם מתנפחים גופם מתמלא במרגימטה. מאיפה חשבת שהנוזל מגיע?" לפתע אקדי נראתה מבודחת.
התמלאתי בחילה כשחשבתי על זה שהמשקה הגיע מגופו של אדם. או למעשה, יצור.
"כל הלריוודים הם לא זכר ולא נקבה?".
"מובן שלא! כל יצור יכול להיות לא זכר ולא נקבה. אבל הוא לא אוהב אותנו, היצורים שאינם זכרים ואינן נקבות. לכן הוא מסלק אותנו".
כבר מזמן התייאשתי בניסיון לגלות מי זה "הוא" המסתורי. כל פעם ששאלתי הוא היה מתעלם או מעביר נושא.
"טוב, שום תועלת לא תצמח מכך שאני אעמוד פה כמו גולם. ליילה, תביאי את הסוחט. הלילה תהיה לנו מרגימטה טרייה".
כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשתות מרגימטה.
לפי הוראותיו של אקדי הבאתי את הסוחט. אחרי שסחטתי את אקדי העייפות צנחה עליי.
"אני חושבת שאלך לישון".
"כבר? כל כך מוקדם? בלי ארוחת ערב?" שאל אותי אקדי, מופתע. תמיד היה לי תיאבון בריא מאוד.
התעלמתי מהשאלה. "לילה טוב".