לקוי

הם היו הירח והשמש, כל כך קרובים עם זאת כל כך רחוקים, אבל היו ימים בהם הם היו ממוזגים, לא רדפו ולא נרדפו על ידי הזמן רק נגו זה לזו והיו בהרמוניה.
הוא היוו לה מקור לחלומות והיא הייתה לו אכזבה, כעס ויגון של מה שיכל להיות אבל לעולם לא. הוא היה צריך ללכת, לברוח כשהיא נאלצה להישאר. הוא חשב שהיא הייתה תמימה ואופטימית, אבל מה שהוא לא ידע זה שבזמן שהוא ברח מהזמן ולתוכו היא התבוננה בזמן ובחלון בצפייה לראות את דמותו רצה באותם שדות וגבעות ישנים שתמיד הזמן נראה בהם עומד מלכת.
באותו יום היא היא התבוננה בהבעתה במראה, היא כבר לא הייתה אותה צעירה נטולת דאגות שרק מתרוצצת בשדה עם שערה המשוחרר בחופשיות ואז הוא הגיע, אבל לא בתור נער שובב, הוא הגיע בארון קבורה. הדמעות מיאנו לבוא, כיצד תוכל לבכות עליו בעודו עדיין בחיים בראשה. החיילים ואות הכבוד שקיבל לא עניינו אותה, כל מה שעניין אותה היה החיוך התמידי שלו.