לשיר בחושך- פרק אחד

"בואי הנה" אמרה האישה. היא היתה שחורת שיער ועיניה היו ירוקות. הנערה השמנמנה עמדה בפינה. היא היתה חסרת אונים. "אמרתי, בואי הנה." אמרה, הפעם בקול רם יותר ופחות נעים.
"א, א, אנ, אני, אני, אני ,אני באה" גימגמה הנערה, בקושי רב.
לפתע הגיחו שתי רקדניות דקיקות והתקדמו אל עבר האישה בצעדי רדיפה.
האישה לחשה משהו, והחלה לזרוק ביקורת אל עבר השמנה. כך עשו גם הרקדניות.
הנערה לא הגיבה. היא עמדה מכופפת ופניה היו שמוטות למטה, בוחנות את הרצפה הקרה.
בעוד השלוש מבקרות את השמנה, הצטרפו אליהן אדם מבוגר וילד.
"את הבטחת!" צעק הילד, ודמעות החלו זולגות מעיניו.
השניים החלו גם הם לבקר את הנערה, וכולם הקיפו אותה במעיין מעגל.
"למה את ככה?" אמר אחד. "לפני המקרה לא היית כזו.." אמרה אחרת.

התעוררתי בבהלה. הסתכלתי סביב ושמחתי לראות שאני במיטתי החמה ולא במעגל ההוא.
כל פעם אותו חלום. אני פשוט לא מבינה, חשבתי. שיפשפתי את עיניי והתכרבלתי בשמיכת הפוך הגדולה, מנסה להירדם.

הדלת נפתחה בטריקה. פתחתי את עיני וראיתי את אבי מעלה את תריסי החלון בחדרי.
"בוקר טוב, אמה. ארוחת הבוקר מחכה לך במטבח. תתלבשי מהר ובואי. אחיך כבר מוכן!" קרא.
"בוקר טוב, אבא." מילמלתי. חיכיתי שהוא יצא וחזרתי לישון.
"אמרתי לך להתלבש מהר ולבוא!" צעק לי מהמטבח.
הוא כבר מכיר אותי, חשבתי.

קמתי מהמיטה באי רצון מוחלט. פישפשתי בערימת הבגדים על הרצפה, במטרה למצוא משהו ללבוש.
כמובן שלא מצאתי.
בסופו של דבר התפשרתי, ולקחתי חולצה אפורה בלויה וג'ינס שחור. כרגיל.
נאלצתי להיפרד מהפיג'מה הנעימה ולהתלבש כי "אחי כבר מוכן", כמו שאבי אמר.
שמתי את החזייה העצומה שלי ומעליה חולצה קצרה, הרי ממילא יהיה לי חם. נדחקתי אל תוך הג'ינס הצמוד ולקחתי גם סוודר שחור, שיהיה.

התקדמתי במסדרון הצר אל עבר חדר האמבטיה. ציחצחתי את שיני והסתכלתי במראה.
"פנים מכוערות," מילמלתי בשקט. אספתי את שיערי הדליל לצמה, כרגיל, וסובבתי אותה לצד ימין, כרגיל.

לאחר ארוחת הבוקר לקחתי את המפתח "כי אחרת לא אוכל להיכנס הביתה" וחיכיתי בפארק מתחת לביתי. "שלום!" קרא מישהו. הסתובבתי וראיתי את הדבר שאני הכי אוהבת לראות בבוקר. "תום!" צעקתי ורצתי לעברו. "אתה לא מבין.." "תני לנחש. שוב פעם חלמת את החלום ההוא?" הוא אמר, צוחק. "איך ידעת? אתה פשוט קורא לי את המחשבות! בכל מקרה, אני פשוט לא מצליחה להבין את הפירוש של החלום!" "קודם כל, ידעתי, כי זה הדבר הראשון שאת אומרת לי בכל בוקר, ודבר שני, אל תדאגי, זה בסוף יפסיק, זה מה שקרה לי כשנהינו חברים טובים. בדיוק אותו דבר.." "מה אתה חלמת?" שאלתי, מסוקרנת. הוא סיפר לי על החלום כל הדרך עד לבית הספר. כשהגענו למבנה נאלצנו להיפרד כי כל אחד לומד בכיתה אחרת, ויש לנו אגפים שונים לכל שכבה.

נכנסתי לכיתה, ואמבר ואלי קפצו עליי. "את לא מבינה!!! קיבלו אותנו למופע ריקוד!! רק את שתינו!! מכל הארץ!!" קראה אמבר. "כן!! את לא מבינה איך אני מתרגשת.." חייכתי חיוך מזויף והלכתי למקומי. הן יכולות להיות כל כך לא רגישות.. מה, הן חושבות שאני לא מקנאה? חשבתי.
ישבתי במקומי ופתחתי את המחשב. 'מה לעשות כשחברות טובות משוויצות' כבתי במנוע החיפוש. נכנסתי לכל מיני תוצאות, וכשהסתובבתי גיליתי את אמבר ואלי מאחוריי.