ללכת בעקבות הלב פרק 3 [זה השם הכי טוב שהיה לי ]

הוא הביט בי עיניו הירוקות נצצו "למה אני מזכיר לך את אביך?" לחש לי "אתה מזכיר לי אותו בגלל עינך העיניים של משדרות את מה שאבי שידר" אמרתי בקול חנוק אני לא הבנתי למה אמרתי לו את כל הדברים האלה הרי הוא לקח אותי בכוח ואני אפילו לא מכירה אותו. אבל זה הרגשה טובה להוציא הכל החוצה להתפרק להיות מי שאני נערה עם רגשות שמפחדת להראות את מי שהיא באמת נערה שרוצה בחזרה את אביה…
"את בסדר?" הוא הפתיע אותי שקעתי במחשבות ששכחתי ממנו לגמרי מחיתי את הדמעות "כן אני בסדר" אמרתי ואז הוספתי הפעם רק לעצמי "אני יותר מבסדר" הוא הסתכל עליי "יופי אני אלך להביא עצים ונבהיר מדורה חכי פה" אמר לי וקם להביא עצים שקלתי לברוח אבל הותרתי את הרעיון מאחור אני עייפה מדי לברוח והוא רץ מהר מדי בשבילי ואולי הוא האדם שאבי דיבר עליו? עמוק בלב קוותי שכן
אחרי זמן מה הוא חזר עם הרבה עצים אפילו יותר מדי עצים "כל זה למדורה אחת?" שאלתי הוא צחק "לא,זה לכמה ימים" הוא צוחק עלי נכון? תגידו שנכון! "אתה צוחק עלי נכון?" הוא התכופף להקים את המדורה "לא" הוא לא צוחק איזה מעצבן הבנאדם "ומי עומד לסחוב את זה?" רק לא אני בקשה! "את" זהו זה הבנאדם צוחק עלי "אבל אני בת!! בנות לא סוחבות דברים כבדים!" צעקתי נעמדת על רגלי "לא נדמה לי שאת כמו כל שאר הבנות בנות בגילך חושבות על איך שהן נראות וכל מיני דברים אחרים ואת לא בדיוק אחת כזאת" אמר "אתה לא יודע כלום עלי!" צרחתי יותר חזק "והנה מדברת הילדה שנושאת פגיון ושבגדיה קרועים ואין נעלים על רגליה" צחק עלי כעסתי נורא כעסתי אבל הוא צדק המראה שלי זה לא מה שחשוב לי היה לי יותר חשוב למצוא את אבי ועדין זה יותר חשוב לי "המדורה מוכנה בואי" קרא לי באתי לעברו "שבי" סימן לי לשבת לידו אבל לא ישבתי נשכבתי מביטה למעלה היה כבר חושך והירח היה מלא "הירח יפה אה?" שאל אותי "כן" לחשתי "את רעבה?" כששאל אותי את השאלה הזאת התחלתי להיות רעבה כמה זמן לא אכלתי? יום שלם אולי יומיים? "מאדד" צחקתי הוא חייך לעברי והושיט לי חתיכת בשר לקחתי אותה טורפת לא משאירה כלום הוא צחק מסתבר שהוא צוחק הרבה "תודה" הסמקתי טוב זה באמת לא בסדר מצידי אבל הייתי רעבה וכשרעבים טורפים נכון? "אני מכבה את המדורה נלך לישון" אמר ואני אהבתי את הרעיון ונתתי לעיניי להיסגר ואני נכנסתי לעולם של החלומות.
חלמתי שאני עומדת מול שער וליד השער עומד עדם לבוש ברדס "האם תרצי לתקן את העבר?" שאל אותי איזה שאלה זאת ברור שכן "כן" הוא צחק "טוב מאד עם כך בואי היכנסי" השער נפתח.
"את יכולה להיכנס ולחזור הבחירה בידך עשי זאת מהר" ברור שכן צעדתי לעבר השער אבל קול מאחורי עצר אותי "רו לא!! אל תעשי את זה הוא משקר לך את לא תוכלי לשנות את העבר את לא תזכרי כלום והכל יחזור שוב! את תעברי עוד סבל עוד צער…" זה היה קולו של דניאל "נו ילדה תעשי את זה!" צעק בעל הברדס "רואן בבקשה תתעוררי בבקשה" דניאל לחש לי.
התעוררתי מזיעה ורואה את דניאל מעלי "סוף סוף קמת אני מנסה להעיר אותך הרבה זמן" חייך אלי.
ואז החשכה חזרה אלי שוב…