מוכן לסוף? חלק 5

בינתיים באחוזה, מר ג'פרסון קרא לאשתו, היא נכנסה אל החדר ונעמדה בדממה על יד הדלת, "שבי לידי." הוא אמר וטפח בידו על מקום ריק במיטה במחווה שהורתה לה היכן לשבת. היא התקרבה בצעדים יציבים ומדודים, התיישבה על המיטה באטיות חיננית והביטה בפניו החיוורים של בעלה בארשת שמביעה דאגה, על פניה נמתח חיוך של עצבות, היא עצמה את עיניה לרגע והתאפקה מלבכות, היה זה הרגע שבו לא רק שהיא ידעה שהוא הולך למות, אלא גם ידעה שהוא יודע את זה. "אני צריך את עצתך…" הוא אמר. זה היה משפט שלא שמעה ממנו כבר זמן רב, הוא היה רגיל לומר לה משפט זה פעמים רבות במשך עשרות השנים הראשונות של נישואיהם, כשהקשר ביניהם היה יותר חזק, אך ככול שהזמן עבר, כול אחד מהם המשיך להשתקע יותר ויותר עמוק בעבודתו ולהתרחק מהשני. כמובן ששניהם הסכימו לזה, הם נשארו בני זוג נאמנים והקשר ביניהם היה יציב, אבל כבר אי אפשר היה לקרוא לו קרוב והמשפט שאמר מר ג'פרסון כעת, לא יצא מפיו כבר זמן רב. "כן, בעלי?" ענתה גברת ג'פרסון את התשובה הרגילה. "אני דואג מה יהיה על הנרי אחרי ש… אמות." הוא אמר בנימה רצינית להפליא, זו אולי הייתה הפעם הראשונה שהביע דאגה אמתית לבנו, מאז שזה הכריז שילך ללמוד משחק, מאז תמיד היה מר ג'פרסון נוטה להתעלם ממנו ומצרכיו, עד כדי כך שאפילו הפסיק לממן אותו, אך לפני מותו הוא חשף את עורו האמתי, הוא תמיד דאג לבנו, ואדרבה בכך שהראה שהפסיק לתמוך בו, חשב שילמד את בנו על עצמאות ויגרום לו לחזור מדרכו הסרה, אבל לא כך היה ובנו לא למד ולמר ג'פרסון לא היה יותר הזמן להעמיד פני מתעלם מבנו יותר, הגיע הזמן לפתור את המצב אחת ולתמיד, לפני שימות. "אתה דואג להנרי, או לחברת התרופות?" שאלה אשתו בכנות מפתיעה. "לשניהם, אני מניח," הוא ענה, "אבל גם להנרי." "אני מניחה שכבר הבנת שהבן שלך עקשן מדי מכדי לרשת את הנהלת החברה…" ענתה אשתו. "מה לדעתך אני צריך לעשות?" הוא שאל. "בנוגע להנרי, או בנוגע לחברה?" שאלה אשתו, קמצוץ של זלזול נמסך בקולה, בעלה פירש זאת כמין עונש על כך שכול השנים העדיף את העבודה על פני המשפחה ובמיוחד על כך שהעדיף את טובת חברת התרופות על פני טובת בנו. "עם החברה אני יכול להסתדר לבד…" הוא צחקק. "ובכן," ענתה אשתו, "אתה יודע את דעתי. אני חושבת שעדיף שפשוט תשלים עם המציאות, הנרי לא הולך להשתנות, תצטרך לקבל אותו כמו שהוא…" היא ליטפה את ידו וקמה מהמיטה. "תודה." הוא לחש לה. "אתה יודע? הנרי מגיע היום לבקר, זו תהיה הזדמנות בשבילך…" אמרה אשתו בעודה מתקדמת לעבר הדלת.
כעבור מספר שעות נכנס הנרי אל חדרו של אביו, הוא עמד בפתח הדלת והתקרב אל המיטה בחוסר ביטחון, לבסוף הוא נעמד ליד המיטה, מביט על אביו מלמעלה, "הנרי, איך הולך בתיאטרון?" אמר אביו, מחויך, נימה של סרקסטיות מלגלגת נשמעה בקולו. "אבא, אפשר לא לדבר על זה?" ביקש הנרי, או אולי צריך לומר דרש. "אז, על מה רצית לדבר?" שאל מר ג'פרסון. "רגע, אני אביא לעצמי כיסא מהסלון." אמר הנרי ופנה ללכת. "אין צורך," אביו מיהר לעצור אותו, "תוכל לשבת כאן, על ידי." הוא טפח בידו על המיטה.