מאומצת~פרק 5

דווקא את המקום הזה מר גרבר בחר לי?! דווקא את זה?!
ליידי ישבה הפרינסס שקודם ראיתי ומאחורינו השניים האחרים-הפריק, והספורטאי. "אז אני מבינה שבכל זאת נכיר. אני רומי," אמרה הפרינסס, כהתברר רומי, בקולה הגבוה. "קאי" אמרתי בחוסר רצון. "שאלה-" אמרתי, "בטח," היא ענתה. "זה…ממ…נראה קצת מוזר שאת ו…האלה מאחורה מסתובבים ביחד. אתם לא קצת שונים מידי?" שאלתי. כי ככה אני-אומרת הכל בפנים. "הו," אמרה וצחקקה, "לאלה מאחורה קוראים-מייסון," אמרה והסתכלה על הפריק, "וג'ו" והעבירה את מבטה אל הספורטאי. "אנחנו מכירים עוד מגיל צעיר, ולמרות שאנחנו שונים, אנחנו איכשהו מתחברים." אמרה. "אוקיי," עניתי והסתכלתי לרגע אל מייסון. באלוהים, הפנים שלו כל כך מוכרות! אבל אני יודעת שאני לא מכירה אותו, אין מצב שפגשתי אותו קודם. אז למה לעזאזל הפנים האלה מוכרות כל כך?! "תגידי, עד כמה מעצבנים הילדים כאן?" שאלתי, אני חייבת להיות מוכנה לרמת הסכנה הכי גבוהה שאפשרית כאן. "מעצבנים? המקסימום שהם עושים זה לקלל, גם זה בצחוק בדרך כלל." לא…קשה לי להאמין שהם כאלה 'נחמדים'. צריך להיזהר כאן מהילדים ליתר ביטחון. מצד שני…צריך גם למצוא מישהו לדבר איתו… טוב, נראה אם הרומי הזאת בסדר או לא. היא לא ניראת לי כמו מישהי שמקורבת מידי לילדי הכיתה, חוץ מלשני החברים האלה שלה. זה טוב. אני לא צריכה אנשים בולטים.
אחרי שיעור שבו ניסיתי לדבר עם רומי, אחרי הכל, היא והשניים האחרים הם אלו שניגשו אלי בהתחלה, התחיל השיעור השני, שיעור מתמטיקה.
שיט.
המקצוע שאני הכי גרועה בו זה מתמטיקה.
אם בשאר המקצועות אני מקבלת בטווח ציוני ה65-75, במתמטיקה אני נכשלת. אני מרגישה כל כך מפגרת במקצוע הזה. כלום לא הולך לי. כל האלגברה והגאומטריה האלה… סתם בלבול שכל. מי בכלל צריך מתמטיקה בחיים?! "קאי? את מקשיבה לי?" אמרה המורה למתמטיקה, גב' הת'וואי. "כן, ברור." עניתי. שקר. "ואת מבינה?" "אולי…" עוד שקר. זה לא 'אולי', זה 'לא' ענק. לא מבינה כלום בחירטוט הגאומטרי הזה שלה על הלוח… "אז בואי ותפתרי את המשימה הזאת. צריך להוכיח ששני המשולשים האלה חופפים." אמרה המורה. על הלוח הייתה משורטטת טבלה של 'טענה' ו'נימוק', והיו כתובים נתונים על המשולשים. אני לא מבינה בזה כלום. "הצילו.." לחשתי לרומי, "זה ממש קל, המשולשים חופפים לפי המשפט 'זווית, צלע, זווית', יש כאן צלעות שכבר אמרו שהן שוות וזוויות מתחלפות." אמרה רומי בשקט. "נו?" אמרה המורה, "אני באה, אני באה" אמרתי בעצבנות. מול הלוח נתקעתי. "נו? למה את לא כותבת? אמרת שאת מבינה." אמרה גב' הת'וואי בחוסר סבלנות. "אמרתי שאני *אולי* מבינה. אני יכולה להגיד בעל פה?" עניתי, "כן," "טוב, המשולשים חופפים לפי המשפט 'זווית, צלע, זווית'." אמרתי מה שזכרתי מההסבר של רומי. "את צודקת. איך הגעת למסקנה הזאת?" שאלה גב' הת'וואי. נו באמת הגעתי למסקנה הזאת כי רומי אמרה!! "אממ…" מלמלתי. "טוב, אני רואה כמה את מבינה. שבי במקום, קאי." אמרה גב' הת'וואי.
במשך היום גיליתי שרומי היא די בסדר, לפחות זה טוב שהיא חכמה, שאני לא הכי טובה בלימודים, ושדי קל לעצבן את המורים כאן…
כשחזרתי הבייתה, אמילי קיבלה אותי בברכה, אך פיטר הזעיף פנים.
"מה זה צריך להיות?!" שאל ברוגז, "מה?" לא הבנתי בהתחלה, כשהגעתי הבייתה מצב הרוח שלי היה די מורם וכבר שכחתי מהבעיות הקטנות. "ההתנהגות שלך בבית הספר! המחנך שלך התקשר וביסר שבחצי מהמקוצועות את בכלל יודעת את החומר, והצלחת לעצבן את המורים בעוד שלושה מקצועות! איך כל זה קרה ביום הראשון?!" וואו, הוא לקח את זה ברצינות…
"זה לא כזה ביג דיל." אמרתי ומשכתי בכתפיי, ואז התחלתי להוציא את הדברים מתיק בית הספר השחור-לבן שלי. "*אל* תעשי דברים כשאני מדבר איתך! תסתכלי *עלי*!" צעק, מתעלם מההערה שלי. "אבל איך אתה רוצה שאני לא אעשה כלום ואסתכל עלייך?! להסתכל זו פעולה, זאת אומרת שלהסתכל גם נחשב ללעשות משהו. תלמד שפה." אמרתי והמשכתי בהוצאת הדברים מהתיק שלי. "אל תתחכמי איתי." אמר, "אני לא מתחכמת, אני רק מציינת עובדה שאתה כנראה לא מודע לה ונותנת לך עצה-ללמוד שפה." אמרי ברוגע והתיישבתי, מסתכלת עליו בציפייה. מה שאמרתי ממש הרתיח את פיטר, אך הוא נמנע מלענות לי ורק אמר-"אמילי, דברי איתה-את. אני לא יכול יותר."
אמילי נראתה כאילו היא ממש במצוקה, ושלחה מבטים מתנצלים לשנינו, ואז עלתה איתי לחדר. "קאי, בבקשה, את יכולה לא להקשיב בשיעורים, או לבקש לילמוד עם מורים פרטיים, אבל תנסי בכל זאת להתקדם בחומר והכי חשוב-אל תעצבני שום מורה ואל תעברי על חוקי בית הספר. פיטר היה תלמיד מצטיין, והוא לא יוכל לסבול התנהגות רעה בבית הספר. זה ממש מעצבן אותו." אמרה, מודאגת, ואני הנהנתי כתשובה. "ועכשיו, נעבור לנושא אחר." אמרה בקול שמח יותר, "כמו-מה יש לארוחת צהריים?"
"יותר כמו-חדשות מסעירות ומאוד חשובות."