מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 1

-רוזלינדה (רוז) רגרייסה- 

‏Hush, little baby, don't say a word.
‏Mama  gonna buy you a mockingbird.

אני שרה בשקט למיילי הקטנה, מלטפת באצבעי את פנייה העדינות והרכות, עוברת על אפה הקטן ושפתייה המתוקות. 
היא עוצמת לאט לאט את עינייה החומות והחמות הדומות כל כך לשל ג׳ון. 
אני ממשיכה לשיר, בניסיון נואש להרדים את הזעטוטה הקטנה. 

‏And if that mockingbird won't sing,
‏Mama gonna buy you a diamond ring. 

‏And if that diamond ring turns brass,
‏Mama gonna buy you a looking glass.

‏And if that looking glass gets broke,
‏Mama gonna buy you a billy goat.

עינייה עצומות כבר ממזמן והיא ישנה שנת ישרים מתוקה, אני קמה מליד לול העץ הגדול שלה, מכסה אותה בשמיכת צמר דקיקה וורודה שתשמור על חום הגוף שלה ומטביעה נשיקה עדינה על מצחה הרך. 
ברחתי במהירות מחדר הילדים, מכבה את האור הבהיר וסוגרת את דלת העץ למחצה כדי שאם היא תתעורר אשמע את קולה הדק. 
אני חוצה את המסדרון החשוך ונכנסת לחדר השינה שלי ושל ג׳ון. 
החדר ריק כמו תמיד… 
אני משילה מעלי את הבגדים, פותחת את הארון הגדול הצמוד לקיר ומוציא פיג׳מה קצרצרה ודקה. 
לובשת אותה על גופי הרזה ונכנסת במהירות למיטה הקרה. 
ג'ון לא כאן, כבר כמה חודשים שזה ככה, בימים מסויימים אני מגיעה בלילה למיטה קרה וריקה, שאין בה ולא זכר אחד ובודד ממנו. 
אני מרימה לאט את מכשיר הנייד שלי הנח על שידת הלילה מעץ לצד המיטה, וביד רועדת מקלידה את קוד הגישה. 
אני מחייגת את המספרים הכל כך מוכרים, ספרה אחר ספרה ואז שומעת את הציפצופים הקצובים רועמים מבעד לרמקול. 
-״הלו?״ קולו הגברי קורע לאחר רגע את הדממה. 
-״ג׳ון, היכן אתה?״ אני שואלת בשקט אל הפלאפון האחוז בידי. 
-״בעוד כמה דקות אגיע לבית אהובה, לכי לישון״ הוא עונה כעבור רגע קל. 
-״אני רצינית ג׳ון, איפה אתה נמצא?״ אני שואלת שוב והפעם מקווה לתשובה יותר נכונה. 
-״הלכתי לדבר עם אלכס, רוז״ קולו הופך בין רגע מבעד לקו למיואש. 
-״ג׳ונתן בבקשה ממך, תעזוב אותו לנפשו, הוא לא רוצה לדבר איתך!״ אני נאנחת בשקט, הוא לא שומע, קול האנחה שלי ממלא את אוזניי בלבד. 
-״בבקשה תגיע הביתה, אני מפחדת״ לחשתי בקול רועד וחלש כעבור רגע. 
-״לכי לישון אהובה, תוך כמה דקות אגיע״ קולו חוזר על אותו המשפט מלפני כמה רגעים קלים וקו השיחה מתנתק. 
צפצופים חדים מסמנים על סיום השיחה. 
אני מניחה בחבטה את מכשיר הנייד בחזרה על השידה ודוחפת מעלי את השמיכה העבה והמעיקה. 

עיניי עצומות, אבל אני לא מניחה לעצמי להירדם, אני מחכה בקוצר רוח למשמע הדלת הראשית של הבית נפתחת. 
הזמן עובר ושום רעש לא נשמע. 
הדקות חולפות, רבע שעה, ולבסוף לאחר חצי שעה מייסרת אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת ורעש של צעדים מוכרים מהדהדים בין הקירות. 
הקלה ממלאת את החלל הפעור בתוכי מאז ג׳ון השתחרר, מיחידת אריות הים של צבא ארצות הברית. 
באותו היום הייתי הבן אדם הכי מאושר עלי אדמות, אבל ככל שהזמן חולף, אני רואה איך הנשמה השבורה של ג׳ון לא מתאחת. 
וזה שובר אותי. 
דלת חדר השינה נפתחת בשקט, אור קלוש מהמסדרון בוקע ומסנוור את עיניי דרך אפעפי הסגורות. 
אני לא פוקחת את עיניי, אני לא מברכת את ג'ונתן בבואו, אני רק שוכבת בשקט על המיטה הקרה. 
הוא סוגר את הדלת אבל משאיר אותה פתוחה לסדק דק כדי שנוכל לשמוע את מיילי התינוקת הקטנה. 
אני שומעת רעשים אבל אני לא טורחת לפקוח את עיניי ולחפש את מקורם, אני רק שוכבת בשקט בדממה מקשיבה לפעולותיו הדוממות כל כך בנסיון לא להעיר אותי. 
אבל אני ערה, לא הצלחתי להירדם, אם הייתי ישנה אין ספק שהיה מצליח. 
השקט והדממה מחרישים את אוזניי, אין עוד רעש או קול מצד ג׳ון. 
רק קולות הנשימה שלי.
ואז זה הגיע, קולות הבכי של מיילי הקטנה. 
תהיתי לעצמי איך היא עדיין לא התעוררה. 
פקחתי לאט את עיניי, מנסה להתרגל כמה שיותר מהר לחושך השורר. 
אבל ג׳ון משיג אותי, הוא ממהר לצאת מחדר השינה השקט.
אני קמה מהמיטה, בצעדים מהירים פונה אל עבר חדר השינה של מיילי הבוכה. 
אבל משהו גורם לי להיעצר בדלת חדרה, אני לא נכנסת, רק נשענת על הדופן ומציצה פנימה. 
ג׳ון אוחז אותה בידיו השריריות, מיילי הקטנה שנראת כל כך עדינה ושברירית בידיו מפסיקה לאט לאט לבכות. 
הדמעות לבדן גואות לעיניי ואי אפשר לעצור אותן מלזלוג, קרות ומרות על לחיי. 
היא מחייכת, חיוך קטן ומרימה את ידייה הקטנות לכיוון פניו השזופות. 
תחושת אושר לאט לאט מציפה אותי, בטני מתהפכת בקרבה. 
הוא מנשק את ידייה הקטנות, לוחש לה כמה הוא אוהב אותה, שהיא הילדה הקטנה והמיוחדת שלו. 
והמילים האלה נוגעות לליבי כאילו והייתי אני בעצמי התינוקת הקטנה. 
הוא מניח אותה בעדינות בלול העץ הגדול בחדר הילדים, מכסה אותה בשמיכת הצמר הדקה והרודה שלה ומפעיל את המובייל התלוי מעל ראשה, קול מנגינה עדין מתחיל למלא את חלל החדר הקטן. 
הוא שב על עקבותיו ויוצא מהחדר, מטביע נשיקה עמוקה למצחי ואוחז בידי. 
שום מילה לא הוחלפה בנינו מאז שיחת הטלפון הקצרה קודם לכן, הוא מוביל אותי בחזרה לחדר השינה. 
אנחנו נשכבים זה לצד זו במיטה הקרירה, הוא מכסה את שנינו בשמיכה העבה ומחבק את גופי הרזה בידיו השריריות. 
״תפסיקי להטיל בזה ספק רוזלינדה״ הוא לוחש לאוזניי בשקט, ידיו מטיילות על גופי בדיוק כמו שאני אוהבת, גורמות לצמרמורת עזה לטפס במעלה גבי. 
״אני כל כך מפחדת״ אני עונה לו בחזרה, קולי נמוך ולא עולה על לחישה שקטה.
״מאז ולתמיד, זוכרת?״ הוא גורם בפחות משנייה לחיוך קטן לעלות על פניי. 
אני מסתובבת לאט לעברו, ידיו המטיילות על גופי נעצרות מתחת לאגני וכולי רועדת תחת מגעו החם. 
״אני אוהב אותך״ הוא לוחש בשקט ומרים את ידיו, מחבק אותי קרוב אליו ומטביע שוב נשיקה עמוקה למצחי ויורד עם גופו מטה. 
לנשק את בטני. 
נשיקותיו לאט לאט עולות, שפתיו מרפרפות על עורי המתוח והחם. 
הוא עולה מעלי, ידיו מושכות את ידי מעלה והוא מנשק קלות את צווארי. 
הוא יודע בדיוק מה אני אוהבת ומה החולשה הכי גדולה שלי. 
אגנו נלחץ לאגני והוא יורד לנשק את שפתיי, לאט לאט מנשיקה עדינה לשונו מעמיקה והופכת אגרסיבית בשנייה. 
הוא חוזר לנשק את צווארי בכוח, גורם לי להתפתל מהתרגשות תחתיו ולאנחות הנאה גרוניות לבקוע מפי. 
הוא  מושך את חולצת הטריקו מעל גופו השרירי, חושף בפניי את אינספור הצלקות החרוטות על בשרו. 
זה לא מגעיל אותי, מעולם לא, מאז ולתמיד אני יאהב כל דבר ופרט שבו. 
אני עוזרת לו ופותחת את קשירת מכנס הטרנינג השחור שלגופו, בזמן שהוא בשנייה בודדה מפשיט מעלי את גופיית הפיג׳מה הקצרצרה.