מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 12

-כעבור שבועיים-

-לוקאס (לוק) טיירי-

היום אלכס וג׳ון עוזבים את העיירה הקטנה שלנו ונוסעים אל הצבא, אלכס מתגייס לראשונה וג׳ונתן פשוט חוזר בחזרה.
התאספנו כולנו בשולחן הקבוע שלנו ברייק לזכר ימים עברו עבור מסיבת פרידה מהם.
היום בעוד מספר שעות יגיע האוטובוס הצבאי ויאסוף אותם אל שדה התעופה בעיירה השכנה והם יטוסו הרחק לעיראק.
כל כך מוזר שכולנו שוב מסביב אותו השולחן, כל כך הרבה דברים עברו מאז, השתנו.
והמון שתיקות מביכות שממלאות את השולחן.
אני וליסה כבר לא מדברים, היא שונאת אותי אני בטוח בזה.
מאז שנפרדתי ממנה בשביל לא לאבד את החבר הכי טוב שלי.
אבל גם תומי לא חזר לדבר איתי, הוא מרגיש נבגד ובצדק והקשר שלנו לא חזר להיות כמו בעבר, גם הוא שונא אותי.
אין לי מושג איך הכל השתבש ככה.
בצד אחד של השולחן על ספת עור אדומה יושבים רוז בקצה הפנימי וג׳ונתן לידה כורך סביב כתפה את ידו השרירית והעבה.
לצידם יושבת ליסה, עם מבט מושפל אל מלקשייק התות שלה, משתדלת לא ליצור קשר עין איתי או עם תומי.
ובראש השולחן אני יושב על כיסא הפוך, משעין את ידיי על משענת הברזל השחורה והקרה.
בספה השנייה מהעבר השני של השולחן יושבת אושן, עם מבט ריק על פנייה העדינות והבהירות.
מאז מות דין החבר החייל שלה היא לא אותו הדבר.
ולידה יושב תומי, גם הוא לא יוצר איתי או עם ליסה קשר עין, עסוק בלדבר עם אלכס שיושב בקצה הפנימי של ספת העור האדומה.
כולם אוכלים או שותים מה שהם הזמינו, הבנות מלקשייק או קולה קרה ואנחנו הבנים כולנו עם בקבוק בירה.
״יש לי הודעה!״ דבריו של אלכס הוציאו אותי מבועת המחשבות שלי על כולנו סביב השולחן הגדול.
״שלא תעז אלכס״ צחק תומי לדבריו של אלכס, הוא הביט עליו בהרמת גבה.
״תפסיקו למתוח אותנו!״ אמרה אושן בחיוך קל, רואים שהיא משתדלת להתגבר על אבל שלה בכך שהיא מתערבת בשיחה ולא שוקעת במחשבות משלה.
״בזמן שהיינו בוושינגטון, תומי שלנו עבר בהצלחה את האקדמיה לכבאים, יש לנו פה לוחם-אש מוסמך״ אמר בחיוך וטפח על שכמו של תומי שישב לצידו.
״באמת?״ שאלה ליסה עם חיוך מבולבל על פנייה, ליבי החמיץ פעימה.
״כן, לא סיפור גדול״ מלמל תומי בתגובה.
״לא סיפור גדול?״ אמר ג׳ון מופתע, מסתכל עליו במבט מתפלא.
״אתה כבאי! כל הכבוד״ אמרה רוז בחיוך רחב החושף טור שיניים לבנות וקטנות.
״מזל טוב״ מלמלתי עם כל השאר, נותן לקולי להיבלע בין הקולות המאחלים, לפחות להיראות לא יוצא דופן.
״אז אתה חוזר לוושינגטון?״ שאלה אושן את תומי לאחר כמה דקות של שקט קל.
״לא אני מתכוון להישאר, לפחות לכמה חודשים״ ענה לשאלתה.
לא יכולתי שלא להסתכל עליו, איך לא ידעתי את זה, הוא החבר הכי טוב שלי.
לפחות הוא היה, איבדתי כל זכות שהיא להיות חבר שלו.
הוא הרים את מבטו אלי מסתכל אל תוך עיניי ואפשר היה לראות את הכעס מעיניו הכחולות בהירות כמעט שקופות.

________

-ליסה בל מיראנדר-

השעה הגיע, תומי וג׳ון צריכים לעזוב, כולנו יוצאים מהרייק בר-מסעדה בו ישבנו נפרדים מהם לשלום.
ליווינו אותם אל תחנת האוטובוס הלא רחוקה מכאן, אלכס וג׳ונתן כבר לבושים במדים של צבא ארצות הברית ועל כתפיהם תיקי מסע גדולים.
רואים את ההבדלים בניהם, את השוני, ג׳ונתן קצת יותר גדול ומפותח מאלכס ולו לעומת אלכס יש כל כך הרבה אותות מלחמה וסמלים על דש מדיו.
ג׳ונתן ורוז הלכו בראש, מובילים על כל השאר.
אלכס, תומי ואושן אחריהם במטר אחד ובודד, אני ולוק משתרכים בסוף.
״ליסה?״ הוא שואל אותי לאחר כמה דקות של שקט בהם רק צעדנו אל עבר התחנה.
״מה לוקאס?״ אני שואלת בקול אטום ושקט.
״אני לא יכול לחיות עם העבודה שאתה שונאת אותי״ הוא אומר בקול שקט ומסתכל על פניי, אני רק משפילה את מבטי.
״אז תצטרך למצוא דרך לחיות עם זה״ עניתי בתגובה, ממהרת את צעדיי כדי להדביק את הפער בנינו לבין כל השאר.
אך הוא עוצר אותי, תופס בידי בחוזקה ועוצר אותי מלכת.
שנינו עומדים במקומנו בזמן שהשאר מתקדמים הלאה.
״אני עדיין אוהב אותך ליסה, אל תעשי לי את זה קשה״ הוא ממלמל לעברי ודבריו נחבטים בליבי בכזאת עוצמה.
עצבים מתחילים למלא כל תא ושריר שבגופי.
״איך אתה מעז להגיד לי שאתה אוהב אותי?״ אני שואלת אותו בכיווץ גבות ובמבט המלא חוסר אמון.
״אתה לא יכול להגיד את כל מה שאתה חושב, לעשות את זה שאתה רוצה, להתנהג בפזיזות״ אמרתי עצבנית והרגשתי איך השכר שבעיניי עומד להתפרץ…
״זה פשוט, אתה שומר את הרגשות שלך בפנים, אתה שולט בדחפים שלך, אתה עושה מה שנכון אפילו אם זה מרגיש לך לא נכון!״ קולי עולה בכעס באוקטבה אחת מהנורמה.
״אתה נפרדת ממני, אתה לא יכול להגיד לי שאתה אוהב אותי, אתה פשוט לא יכול!״ אני מסתכלת עליו ומרגישה איך עוד שנייה ליבי עומד להתפוצץ ולצאת מהמקום.
״אני מצטער ליסה, אני יודע כמה לא בסדר הייתי, אבל אני לא יכול לשמור את הרגשות שלי בפנים, זה לא אומר שהם לא קיימים״ הוא מנסה להסביר לי אבל לשמוע את קולו זה יותר מידי עבורי.
״תפסיק!״ אני עונה בתגובה, לא מוצאת משהו אחר אותו אני יכולה לומר בתשובה לדבריו.
מסתובבת אליו בגבו ומדביקה במהירות את הפער הגדול שנוצר בנינו לבין שאר החבורה.

הגענו לתחנת האוטובוס הגדולה והיחידה שבעיירה הקטנה שלנו, האוטובוס הצבאי כבר חיכה שמה מלא בעוד המון חיילים.
רוז חיבקה חזק את ג׳ונתן לא מפסיקה לנשק את שפתיו, הוא מדבר בשקט לאוזנייה ומכאן אפשר לראות שהוא מבטיח לה.
אושן ותומי חיבקו חזק את אלכס, מסרבים להיפרד ממנו כל כך מהר ולכול כך הרבה זמן.
״תכתוב! תשלח מכתבים בכל הזדמנות שיש לך, שנדע שאתה בחיים!״ אמרה אושן נמחצת קלות תחת ידיו השרריות.
אני מתארת לעצמי עד כמה קשה לה הסיטואציה, המדים.
אושן ותומי עוברים לחבק את ג׳ונתן שסוף סוף נפרד מידייה של רוז העדינה שפונה לחבק את אלכס חיבוק קצר ומאחלת לו המון הצלחה.
התקדמתי אליהם, לוק מאחורי בכמה צעדים בודדים.
אני מחבקת אותו בחוזקה לאחר שרוז נפרדת ממנו, הוא עוטף את ידיו סביבי ונושק קלות לראשי.
״אל תעשי להם חיים קשים, מספיק הם מסובכים״ הוא לוחש באוזניי ומחייך לעברי את החיוך המוכר שלו.
״אתה יודע שזאת לא אשמתי״ אני מלמלת בחיוך עדין לעברו, מהבנים הוא היה החבר הכי טוב שלי.
״ אני יודע ליסה, בכל מקרה, תבטיחי לי שהכל יהיה בסדר״ הוא שוב מצמיד אותי אליו ומחבק אותי חזק.
״אני מבטיחה כל עוד תבטיח לי שתחזור בחזרה!״ אמרתי לו מתנתקת לאט לאט ממנו.
״אני מבטיח לך״ אמר לי וחיוכו המוכר התרחב על פניו חושף טור שיניים לבנות וישרות.
לוק בא להיפרד מאלכס ואני פניתי להיפרד מג׳ון חיבקתי אותו קצרות וסחטתי ממנו הבטחה שישמור על עצמו ועל אלכס, שיחזרו בשלום הביתה.
הם מרימים את תיקי המסע הגדולים ועולים אל האוטובוס הצבאי, מנופפים אלינו מהחלון ומתיישבים אחד ליד השני.
לא דמיינתי לעצמי שאי פעם אני יראה את שניהם במדים, כנראה שהחיים הם לא בדיוק מה שאנחנו מצפים…