מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 15

-אלכסנדר (אלכס) טורן-

העצירה הארוכה הסתיימה, עלינו כולנו אל הטנדרים הצבאיים והמשכנו לסרוק את המקום.
בכל טנדר עשרה חיילים, עליתי אחרון והתיישבתי בקצה החיצוני, רואה את כל הנוף האחורי המשתרך.
הטנדר קופץ מכל מהמורה קטנה שעל הכביש השבור.
התמונה לא יוצאת לי מהראש, זה קרה כל כל מהר לפני ששמתי לב וראשו של המחבל כבר התפוצץ ודמו התפזר.
זאת הפעם הראשונה שאני באמת רואה את כישוריו של אחי…
לא היה לי מושג שלזה הוא מסוגל.
עכשיו אני מבין למה הוא היה מתעורר בצרחות מהשינה, למה הוא היה מתנהג כאילו לקחו לו חלק מהנשמה.
אחרי כל כך הרבה הריגות זה גובה ממך מחיר לא משנה מה.
וג׳ונתן… זה לא מגיע לו.
אחרי כל מה שהוא עבר, זה לא מגיע לו.
הטנדרים שוב עוצרים, יריות לפתע מתחילות ומפוצצות את בועת המחשבה שלי.
כל החיילים יורדים מהטנדרים הגדולים ומשיבים אש.
אני לא מהסס ובטח שלא מפחד, גם אני יורד במהירות ויורה אל עבר מקור היריות.
הקליעים ממשיכים להתעופף באוויר.
הצעקות מסביבי גוברות.
״יחידה 2 לקטר משמאל, יחידה ראשונה אחריי!״ אני שומע את אחד מהמפקדים צועק לרקע הקליעים הנתזים מסביבנו.
״חייל נפצע, חייל נפצע״ הצעקות מסביבי ממשיכות להתגבר ואני לא יכול לעזוב את ההדק העשוי מתכת.
הרובה הכבד שבידיי הודף אותי אחורה עם כל צרור קליעים הניתזים מהקנה השחור.
״תזעיקו עזרה, חייל נפצע״ אני שומע שוב ממקום אחר בהמולה.
התקדמתי עם היחידה השנייה אליה אני שייך, מקטר את המבנה שממנו מגיעים היריות הרבות.
הקליעים ממשיכים להתעופף לעברנו ולפגוע באדמה שמסביבנו, הצעקות לא פסקו מסביבי.
אני מסתכל לצדדים, החיילים שעל האמרים יורים בלי הפסקה מהרובים המורכבים על גגם, לכיוון החלונות הרבים.
היחידה הראשונה נכנסה אל המבנה בעוד אנחנו מסביב מקטרים.
״אין להם סיכוי!״ צועק פטריק אחד החיילים שלצידי.
ולפתע אני שם לב שנייט לא איתי, רק מלפני כמה דקות בודדות הוא עמד לצידי יורה בלי הפסקה אל עבר מקור היריות.
אני מסתכל מסביבי, רואה אותו במרחק של כמה מטרים ממני ומהחייל פטריק שעמד לצידי.
״פטריק תחפה עלי״ אני צועק בקול רם הוא מהנהן פעם אחת וממשיך לירות כמו משוגע.
הקליעים לא מפסיקים להתעופף, אני יודע מה קורה כאן.
אמבוש…
הם ידעו שאנחנו מגיעים והשאירו אותנו למות ממטח הקליעים.
פטריק חיפה עלי, הקליעים המשיכו להתעופף ולפגוע לצידי.
נייט שכב על האדמה הקשה, עיגול דם עגול התחיל להתפשט במרכז ביטנו לאט ויותר מהר בהדרגה.
״תחזיק מעמד!״ אני צועק את גרוני החוצה בניסיון לגבור על רעש ההמולה והיריות שמסביבי.
אני מוזיז את נישקי ותולה אותו בחזרה צמוד על גבי, מוציא מכיס המדים הקדמי שלי רצועות תחבושת לבנות וגדולות.
אני קורע את המדים המדממים של נייט מעל גופו הגדול, הוא מתנשם בחוזקה.
״לעזאזל נייט! חייל נפצע!״ אני צועק אל עבר המפקד העומד עם שאר החיילים הממשיכים לירות אבל הפעם אל עבר הביניין הנגדי.
אני עוטף סביב בטנו את התחבושות הלבנות שנספגות במהירות גם הן בדמו האדום-שחור ועוזר לו לקום על רגליו מוביל אותו אל עבר הטנדר עם עוד שאר החיילים שנפצעו .
״התגבורת והחובש בדרך״ שמעתי את צעקתו על המפקד לעברי, אני מהנהן לעברו פעם אחת ומחזיר את הנשק לידיי.
מטח יריות חדש הגיח לפתע משום מקום, רכב אדום וישן נסע במהירות מופרזת לעברנו ובתוכם שני מחבלים, יורים מהחלונות כמו משוגעים.
עוד לא הספקתי לכוון את הנשק שלי לכיוונם וראיתי איך ראשם מתפוצץ על הזכוכית המבריקה של רכבם.
״ג׳ונתן״ אני ממלמל בשקט.

הצלחנו לעצור את המחבלים האחראיים על מטח היריות, קבוצה קטנה של מאמיני אל-קאעדה החליטה להעמיד אותנו לטבח.
כנראה שהמחבל שרצה להתפוצץ קודם לכן היום הזהיר אותם שאנחנו מגיעים.
ישבתי על האדמה הקשה, גבי נשען על אחד מקירות הביניינים הישנים והמחוספסים.
פטריק ודוני עוד אחד מהחיילים ישבו לצידי, שתיתי בגמיעה מהמיימיה שלי והרטבתי את פניי שהתלכלכלו מאבקת השריפה של הרובה שלי.
מדיי, ידיי וחלק מפניי מלאים בדמו האדום והסמיך של נייט.
המסוקים עדיין לא הגיעו כדי לקחת אותם, נפצעו לפחות שישה חיילים וחלקם במצב קריטי.
אני מסתכל על רכבם של המחבלים שנעצר במרחק של כמה מטרים ספורים מאיתנו, אחרי שהמחבלים נוטרלו הרכב שנשאר ללא שליטה התנגש באחד מקירות הביניינים הישנים שמסביבנו.
ג׳ונתן עשה את זה, לעזאזל איך הוא מצליח לעשות את זה? בכזה דיוק?
אני מרים את ראשי מעלה, אל גגות הביניינים, מחפש אחר רמז להימצאותו של אחי.
אך שום דבר…
אני מוריד את מבטי בחזרה באנחה שקטה, כנראה הוא כבר עזב את גג הביניין הגבוה.