מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 16

-תומאס (תומי) גרייס-

הלהבות מקיפות אותי מכל עבר, החום הכבד והלוהט מתחיל לסגור עלי ולהקשות עלי מלהמשיך.
העשן מתחיל לחדור אל המסכה שלי ואני מרגיש איך עם כל צעד נהיה לי קשה.
אני רואה דמות מטושטשת על הרצפה, מתפתלת לאט ומנסה לברוח מהלהבות המרצדות מסביב.
אני מתקדם הכי מהר שיכולתי אל עבר הדמות הדקה ותופס אותה בין ידיי, ילדה קטנה אולי כבת עשר.
אני מרים אותה על ידיי ומסתובב בחזרה אל היציאה, עושה את דרכי לאט לאט בין הלהבות השורפות.
בלון גז התפוצץ וכל הבית העשוי מעץ התלקח תוך כמה דקות בודדות, הדרך אל המטבח נחסמה קורות העץ התמוטטו והדרך אל הקומה העליונה בלתי אפשרית מהקומה התחתונה, נברשת גדולה נפלה והתרסקה, כל הזכוכיות מפוזרות מסביב.
אני עובר את הכניסה, רואה דרך כל האדום המקיף אותי את שמי הלילה החשוכים.
תוך פחות מכמה שניות אני מוצא את עצמי כבר בחוץ, מוריד מהר את המסכה ונושם לראותיי את האוויר הקריר של החורף.
״כל הכבוד תומאס״ טפח על כתפיי ג׳יימס הלוטננט של משאית תחנת הכיבוי 2.
יש שני תחנות כיבוי בעיירה הקטנה, אחת שכבר לא מתפקדת אבל עדיין נחשבת כתחנה והשנייה אליה הגעתי בתחילת השבוע והצטרפתי אליהם.
אני עושה את דרכי אל האמבולנס של התחנה, ליה הפרמדיקית חייכה אלי כשהנחתי את הילדה הקטנה על האלונקה.
״כל הכבוד״ חייכה והסבה את מבטה בחזרה אל הילדה הקטנה שככל הנראה נכוותה ושאפה כל כך הרבה עשן.
הפרמדיק השני גייל החל לעזור לה, אני מכיר אותו, עוד מפעם, הוא למד שנה אחת מעלי בתיכון.
אני חוזר אל עבר משאית הכיבוי, שותה מתוך בקבוק מים קרים וצלולים, נושם עמוקות את האוויר הצח לעומת האוויר המחניק שבפנים.
הסתובבתי בחזרה אל הבית הבוער, ברגע שהצטרפתי אל תחנת הכיבוי זה מרגיש כאילו כל האקשן הגיע איתי, לפני כן שום אקשן לא היה קורה בעיירה הקטנה ושכוחת האל בה אנחנו גרים.
צינורות מים גדולים כוונו אל עבר הבית העולה באש, מכבים את הלהבות המרצדות והאוכלות את הכל.
כל אחד מהכבאים שעבר לידי טפח על שכמי, איחל לי כל הכבוד ועד כמה שזה מוזר… זה הרגיש כאילו אני מכיר ועובד איתם שנים, המקום הזה, האנשים האלה, זה הרגיש כמו בית.
המקום הנכון להיות.
אני שמח עם הבחירה שלי להפוך להיות כבאי, אין שום דבר אחרי שהייתי רוצה לעשות.

____________

-רוזלינדה (רוז) רגרייסה-

"Between the streets, before the night I found you all alone…"

אני שרה בשקט, מילים של שיר ישן שהייתי נוהגת לשמוע מלא, בנסיון להרגיע את מיילי שלא מפסיקה לבכות כבר במשך שעה.

"Shaking tired, but looking lost,
I came to take you home…"

מאז שג׳ונתן עזב בחזרה לצבא, היא לא רגועה, היא הפכה לנודניקית קטנה שבוכה כל חצי שעה.
היא מרגישה את זה, את החוסר בנוכחות של אביה.

"And we walk in silence, side by side…."
"And I-I-I just wanna lay you down your burdens, all your fears…"
"And I-I-I don't need your deepest secrets Whispered in my ear,
'Cause I can hear your heart, your heart, I can hear your heart, your heart…"

הלב שלי מתכווץ בחוזקה בתוך ליבי ואני מנסה כמה שיותר להשאיר את הבעת פניי רגועות בשביל שמיילי לא תשים לב לכך.
היא שמה לב להכל.
אחרי כמה בתים, השיר לבסוף מצליח להרגיע אותה והיא עוצמת את עיינה בעייפות.
אני מניחה אותה בעדינות במיטת הלול שלה ומכסה את גופה הקטן בשמיכת צמר ומעל מוסיפה גם שמיכת פוך מחממת.
החורף הגיע במהירות ובקרוב גם הגשמים הקרים.
אני יוצאת בשקט מחדר הילדים וסוגרת את הדלת, משאירה רק סדק דק למקרה שתתעורר ותתחיל לבכות שוב.
אני עושה את דרכי בחזרה אל הסלון ומתיישבת על הספה הרכה שמיד בולעת אותי לתוכה.
לוקחת את השמיכה הגדולה שלצידי ועוטפת את עצמי בנסיון להגן על עצמי מהקור השורר בבית.
מהר מאוד אני שוקעת במחשבות, על ג׳ונתן, אם הוא בסדר? ומתי לעזאזל הוא הולך לחזור לבית…

__________

-ליסה (בל) מיראנדר-

אין לי מושג מה אני עושה פה, הקור השתלט על כל עצם שבגופי, מאז שלוק גילה ששכבתי עם תומי הוא לא מנסה לדבר איתי כדי שאני אסלח לו.
הוא הפסיק, התנתק ממני לגמרי.
זה עדיין כואב, הפרידה ממנו, אהבתי אותו ולמעשה אולי עדיין…
אבל אם הוא נפרד ממני בגלל שמישהו פעם היה מאוהב בי זה לגמרי לא צודק.
לפחות לא בנינו.
אין לי מושג מה גרם לי לבוא לכאן, לפתח ביתו של תומי שוב, כמו מלפני כמה שבועות כשהדברים התגלגלו ובסוף מצאתי נחמה בזרועותיו.
משהו זז אצלי, אין לי מושג מה זה היה, תערובת של כמה דברים שגרמו לי לסחרחורת קלה.
בטני שהתהפכה בקרבי, ליבי שהלם בחוזקה ודמי שהתפרע בעורקיי במהירות מסחררת.
אני לוקחת נשימה עמוקה ודופקת על דלת דירתו העשויה עץ מסיבי ועבה.
לוקח כמה שניות בודדות עד שהדלת נפתחת לרווחה ותומי עומד מולי.
הבטתי על פניו, לכלוך שחור מילא אותן, לגופו הוא לבש את מדי הכבאים שגם הם היו מלוכלכים מפיח וריח של שרפה נדף ממנו.
הלב שלי פעם עוד יותר מהר.
״ליסה…״ הוא אומר ולבסוף מעורר אותי מהבועה שבה שקעתי.
״תומי״ אני מחייכת לעברו, אפשר היה לראות את הבלבול על פניו, הוא לא ציפה לי, הוא לא מבין מה אני עושה פה.
״אני יכולה להיכנס?״ אני שואלת לאחר רגע והוא זז מהכניסה נותן לי לפסוע פנימה אל הדירה.
״השעה שתיים לפנות בוקר, הכל בסדר?״ הוא שואל וסוגר אחריי את דלת הכניסה.
״עכשיו סיימת את המשמרת?״ שאלתי אותו בלי לענות לשאלתו תחילה.
״כן, את לא רואה?״ הוא גיחך והצביע ‏בידיו על בגדיו המלוכלכים.
״תתנקה, אני אחכה לך פה״ חייכתי אליו והתיישבתי על ספת העור הגדולה שבסלון.
הוא הנהן בכיווץ גבות, בא לומר משהו אך לבסוף התחרט ונכנס אל פנים הדירה.
הקשבתי בשקט למעשיו, לצעדיו, הוא כנראה לקח בגדים מחדרו ועכשיו פנה לחדר הרחצה היחיד שבדירתו.
הדלת נסגרה וכעבור כמה דקות בודדות וקצרות שמעתי את ברז המים של המקלחת נפתח.
אין לי מושג מה גרם לי לקום מהספה ולפנות אל דלת חדר הרחצה, פתחתי אותה לאט ובשקט.
מורידה מעל גופי את השכבות המכסות אותי עד שגופי נשאר עירום לחלוטין.
פתחתי את הוילון, הוא הסתובב בבהלה עד שעיניו נחו על גופי.
״ליסה מה את עושה?״ הוא שאל בשקט, בקול אטום ונמוך.
״ששש…״ חייכתי חיוך קטן והחלקתי פנימה אל המים החמים שהפשירו את גופי הקפוא.
הוא לא חיכה להזמנה, או לי שאני אפעל…
הוא פשוט תפס את גופי והדביק אותי אל הקיר הקר, מנשק בחוזקה ובלהט את צווארי.
ידיו הגדולות עוברות על גופי העירום ומסובבות אותי, הוא מצמיד אותי קרוב אליו.
המים ממשיכים לרדת מעלינו, חמים רותחים ונעימים, הוא מצמיד אותי בחזרה אל הקיר, ובמהירות קול אנחותיי ממלאות את חדר הרחצה הקטן.