מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 19

-רוזלינדה (רוז) רגרסייה-

למרות החורף הקר, השמש זרחה היום וחממה בעדינות את העיירה הקטנה בה אנחנו גרים.
יצאתי עם אושן לטיול קטן בפארק עם מיילי הקטנה, היא שוכבת בעגלה שלה ומביטה על הצעצועים הצבעוניים המפוזרים מסביבה.
אני דוחפת לאט את העגלה, מתאימה אותה לקצת ההליכה שלי ושל אושן שהולכת לצידי.
״כל כך הייתי צריכה את השמש הזו״ אושן ממלמלת לעברי, עוצמת את עיינה הכחולות לרגע קל ומתענגת על קרני השמש הנעימות.
היא מנסה להתגבר, רואים שהיא מנסה להמשיך הלאה, לא משנה כמה היא מנסה מבחוץ, מבפנים היא פשוט הרוסה לחלוטין.
אני מסכימה איתה בכיחכוך גרון קל.
אני לא מצליחה להוציא מראשי את שיחת הטלפון המוזרה של ג׳ונתן מליל אמש.
איך שהוא דיבר על מה שעומד לקרות, הפחידה אותי לעזאזל.
לא הצלחתי לעצום אפילו לא עין אחת לכל אורך הלילה, רק עמדתי בפתח חדרה של מיילי והבטתי עליה ישנה.
״יצא לך לדבר עם ג׳ון או אלכס?״ אושן שואלת ושולפת אותי בשנייה מהמחשבות בהן שקעתי.
״אתמול בערב, הכל בסדר איתם״ אני עונה לה בקצרה ובאמת מתפללת בכל ליבי שגם עכשיו הם בסדר וחייהם לא בסכנה.
״שמעת מה ליסה עוללה הפעם?״ היא שואלת אותי בחיוך ממזרי קטן.
אם לא הייתי מכירה את אושן הייתי בטוחה שהיא הבן הכי שמח ומאושר שקיים, אבל אני מכירה אותה.
והיא כל כך מנסה…
״אל תגידי לי שהיא שכבה שוב עם תומי״ שאלתי אותה בכיווץ גבות, פעם אושן הייתה החלק הכי פחות אחראי בחבורה אבל מאז מות דין זה נראה שליסה הפכה להיות השובבה.
״בדיוק״ צחקקה אושן והסיטה את שערה הבלונדיני הגולש אל מאחורי אוזנה.
״היא לא אמיתית, מה קורה לה?״ אני מצחקקת בדבריי, אושן מרימה את כתפייה ומעלה על פנייה מבט לא מבין.
״אולי הכבאי הלוהט עושה לה את זה״ אמרה צוחקת אושן לדבריי.
״זה מה שאתן חושבות?״ שמענו קול גברי ומוכר להחריד מאחורינו.
הסתובבנו מופתעות, רואות את תומי במכנס ריצה בלבד ופלג גופו העליון חשוף לחלוטין.
״תומי״ חייכתי לעברו, אושן רק האדימה קליל.
הוא האט את קצב הריצה והתכופף ליד העגלה, מביט על מיילי הקטנה והמתוקה.
״מי התינוקת הכי יפה בעיירה?״ מלמל אלייה בחיוך כובש החושף טור שיניים לבנות וישרות.
״איך בתחנת הכיבוי?״ שאלתי אותו מתעניינת, לא יצא לנו לדבר באמת אחד עם השנייה כל כך מאז שג׳ונתן ואלכס נסעו לקצה השני של העולם.
״מסתבר שזה משפר את חיי המין שלי״ צחק וחייך חיוך גדול, לוחץ בעדינות על כתפה של אושן.
אושן האדימה לגמריי, הוא בהחלט שמע מה שהיא אמרה עליו.
לא יכולתי לעצור את הצחוק שלי מלהתפרץ, שכחתי איך זה לצחוק מהמשפטים המביכים של אושן.
אושן באה לומר משהו, אבל יצא לה רק גמגום קליל וחיוך קטן.
״תבואו לבקר אותי היום, אני עובד משמרת לילה״ הציע לאחר רגע קל.
הוא המשיך ללכת בקצב שלנו, מצטרף לסיבוב ההליכה שלנו בפארק הגדול שבעיירה הקטנה ושכוחת האל בה אנחנו נמצאים.
״אין מי שישמור על מיילי, הייתי באה בכיף״ עניתי להצעתו, הוא חייך חיוך קטן.
״לא נורא, פעם אחרת״ חייך וקרץ לעברי, נופף בידו לעברנו והמשיך את הריצה שלו.
מתרחק מאיתנו במהירות.
״זה היה מביך״ מלמלה אושן לעברי וגלגלה את עינייה הכחולות והצחות כמו שמי הבוקר הבהירים.

__________

-לוקאס (לוק) טיירי-

בשבוע האחרון התרחקתי מכולם, לא ראיתי אף אחד מהם מאז הפרידה מג׳ונתן ואלכס באותו היום שהם עזבו ונסעו להילחם למען המדינה.
ליסה סיפרה לי שהיא שכבה עם תומי…
לא ידעתי איך להכיל את זה בהתחלה, זה היה כל כך מוזר לשמוע את זה ועוד ממנה.
זה לא מתאים לה, היא לא אוהבת אותו.
ידעתי שעשיתי טעות כשנפרדתי ממנה, אבל כל כך רציתי לשמור על החברות שלי עם תומי שלא עצרתי לרגע לחשוב אם הוא בכלל יחזור לדבר איתי.
וכשזה לא קרה, איבדתי את שניהם.
אני לא יכול להסתכל על הפנים שלה עכשיו, הידיעה שהיא שכבה עם תומי מיד לאחר שנפרדנו סדקה את ליבי השבור מאז הפרידה.
אני יודע שהיא לא חייבת לי דבר, במיוחד לא אחרי שאני נפרדתי ממנה, אבל לראות אותה עם גבר אחר ובמיוחד שזה תומי… שינה אצלי משהו בלב.
אני לא שונא אותם, מעולם לא, אבל קרה ולא יכולתי לדבר ולהתקרב לאף אחד מאז שג׳ון ואלכס עזבו.
בהחלטה בודדה של רגע אני תופס את מכשיר הנייד שלי ומחייג את המספר המוכר של תומי, מספר שלא משנה מה בחיים אני לא אשכח.
כעבור כמה צפצופים אחדים וקצובים הוא עונה לשיחה.
-״הלו?״ קולו קר ואטום עונה לשיחה.
-״תומי אני רוצה לדבר איתך…״ אני אומר לו מיד בלי להתחרט, שקט משתרר על הקו, הוא כנראה יותר מופתע ממני.
-״אני בתחנת הכיבוי, אתה יכול לבוא״ אומר כעבור רגעים ארוכים של שקט שבהם אף אחד מאיתנו לא דיבר.
השיחה התנתקה, בלי שאני אענה או יוסיף דבר מה.
קמתי ממיטתי הרכה, חוטף את מפתחות הרכב הכסוף שלי ויוצא במהירות מחדרי.
יורד במדרגות מהקומה העליונה ויוצא אל האוויר הקפוא של לילות החורף.
אני נכנס אל הרכב שלי, מתניע את המנוע שמתעורר לחיים בקול שאגה חרישי ומעומעם ועולה על הכביש הריק מכל נפש אדם.
נוסע אל עבר תחנת הכיבוי שבמרכז העיירה הקטנה שלנו.

הגעתי אל התחנה הגדולה, שתי משאיות כיבוי גדולות חנו בתוך החנייה הענקית של המבנה.
הוצאתי את מכשיר הנייד שלי מכיס מכנס הג'ינס השחור שלרגליי ושלחתי לתומי הודעה שיצא בחוץ.
כעבור שתי דקות בודדות הוא יצא החוצה, מוזר לראות אותו כאן, בתור כבאי, לובש קפוצ׳ון אפור שעליו רשום את שם תחנת הכיבוי.
״היי״ הוא אומר כשהוא מגיע אלי, קולו עדיין קר ואטום כמו קודם לכן כשדיברנו בטלפון.
״אני יודע מה אתה חושב תומי, מה לעזאזל אני עושה כאן״ אמרתי עם חיוך קטן, הוא לא ענה, רק הכניס את ידיו לכיסים והביט עלי, מחכה שאני אמשיך.
״זה היה דפוק…״ אני מלמל כעבור רגע, מסתכל על רצפת הבטון האפורה.
״אני לא יודע איך כל זה קרה, לעזאזל, איך הכל נדפק כל כך?״ אני שואל אותו ולא יכול לעצור את הצחוק שלי.
הוא החבר הכי טוב שלי, איך לעזאזל זה קרה.
״מה ציפית?״ הוא צחק כעבור רגע, הרמתי את מבטי בחזרה אליו, עיניו הירוקות בהירות מביטות אל תוך עיניי.
״חשבת שאני אחזור הביתה, אגלה שהחבר הכי טוב שלי יוצא עם הבחורה היחידה שאי פעם אהבתי ופשוט אתנהג כאילו כלום לא קרה?״ הוא שואל אותי ורק עכשיו אני מבין שבכלל לא דיברנו על מה שקרה, פשוט הפסקנו לדבר לגמרי.
״תאמין לי, אני לא יודע איך זה קרה, זה פשוט קרה בלי שתכננו את זה״ אמרתי לו בכיווץ גבות, על פניו עדיין מסכה אטומה.
״ולא היה לך מספיק אומץ כדי לספר לי, חשבתי שאנחנו החברים הכי טובים״ הוא אמר בהנדת ראש, קולו היה מלא בחוסר אמון וזה פגע בליבי כמו חץ מורעל ודוקרני.
״נסיתי, בכל פעם שדיברנו, לא ידעתי איך לומר לך, כי ידעתי שזה מה שיקרה, שנהפוך לזרים״ הסברתי לו את הצד שלי, אבל אני מבין אותו, עד כמה הוא פגוע ממני.
״הייתי צריך לומר לך את האמת ואין יום בו אני לא מתחרט…״ הוספתי על דבריי בהרמת כתפיים קטנה.
הוא הביט לתוך עיניי, עיניו הירוקות בהירות זהרו תחת מנורת הרחוב שהפיצה אור צהוב ועמום.
״אבל בוא נאמר את האמת תומאס, גם אם הייתי מספר לך בשנייה שזה קרה, עדיין לא היית נשאר החבר הכי טוב שלי״ אני אומר לו את האמת, לא משנה מהי.
״ברגע שזה קרה לוק, איבדת אותי, לא משנה מה הסיבה, אחרי כל הפעמים שבאתי אלייך ובכיתי על כך שהיא שברה לי את הלב, פשוט הלכת ולקחת את ליבה״ הוא אמר וגיחך, גיחוך קטן הריק מכל טיפת הומור.
״היית אמור להיות חבר שלי, לא חסרות בחורות בעיירה שמתות להיות איתך, היית צריך לעצור את הכל עוד לפני שהתחיל״ הוא אומר לי את האמת כמו שאני אמרתי לו ולא משנה עד כמה היא כואבת.
״אני מצטער תומי, אבל אני גם לא יכול להגיד שאני מצטער שזה קרה, באמת אהבתי אותה״ אני עונה לו במשיכת כתפיים קטנה, למרות שאני יודע שזה הדבר האחרון שהוא רוצה לשמוע.
״אהבת?״ הוא שואל אותי מבולבל, אני עוצם את עיניי לרגע קל.
״אני יודע ששכבתם תומי, אתה חושב שקל לי לבוא לכאן ולדבר איתך, להסביר לך ולבקש סליחה ולדעת שאחרי כל מה שקרה, ששכבתם, זה לא קל לי״ אני אומר לו, מנסה להחזיק את קולי יציב אבל הרגשות שלי בוגדות בי ומוצאות את דרכן לצאת מבעד לפי ולסדוק את קולי.
״אני כבר לא אוהב אותה כמו שאהבתי בעבר, משהו השתנה מאז שגילתי את זה״ אני אומר לו ומרכין את ראשי, עיניו הבהירות קודחות בנשמתי.
״אני מצטער לוקאס…״ הוא אומר לאחר דקות ארוכות של שקט בהם אף אחד מאיתנו לא דיבר.
״אתה חושב שכבר מאוחר מידי בשבילנו?״ אני שואל אותו, אני עדיין לא רוצה לאבד אותו.
״אני לא יודע״ הוא אומר במשיכת כתפיים ומניד את ראשו לשלילה.
אני מביט לשמיים ונאנח בקול רם, אלפי כוכבים קטנים כיסו את פני הרקיע הכהה.
״בוא נפתח דף חדש, אני מתגעגע אל החבר הכי טוב שלי״ נסיתי לעלות על פניי חיוך, אבל הוא ירד הרבה יותר מהר ממה שרציתי.
״אני חושב שאני מוכן לזה…״ אמר לאחר רגע, אני מסתכל עליו מופתע, לא חשבתי שהוא באמת יסכים.
הוא חייך חיוך קטן החושף טור שיניים לבנות וישרות.
אני מחבק אותו חיבוק חזק, טופח על שכמו, כל כך התגעגעתי אליו.
צלצול רם הדהד מכיוון תחנת הכיבוי ברקע.
״משאית כיבוי 1, משאית חילוץ 6, אמבולנס 21, אדם לכוד, מערב ליג׳יינה 157״ קול כרזה נשמע בקול.
״אני צריך ללכת, נתראה״ קרץ לעברי ורץ בחזרה אל תחנת הכיבוי הגדולה, אל עבר המשאיות הגדולות והאדומות.
אני שב על עקבותיי, חוזר בחזרה לרכבי הכסוף והחיוך שעל פניי מסרב לרדת.