מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 23

-ליסה בל מיראנדר-

אני מתרחקת מכולם, אני לא מתקרבת עוד לטומי או לאף אחד אחר מהחבורה.
אפילו את רוז ואושן לא ראיתי בזמן האחרון, רק כמה שיחות טלפון קצרות.
אני לא יודעת מה גרם לי להחליט את מה שהחלטתי, לארוז מזוודה ולהחליט שאני פשוט עוזבת את העיירה הקטנה.
אני צריכה התחלה חדשה, הרחק מאהבות ישנות שפוגעות בליבי בכל צורה שהיא.
אין לי מושג לאן אני נוסעת, אני רק יודעת שאני חייבת לעזוב את העיירה הקטנה שסוגרת עלי.
אני מורידה את המזוודה מעל המיטה, גוררת אותה אחרי אל מחוץ לבית הקטן והשקט שאף אחד לא נמצא בו בשעות היום המוקדמות.
אני גוררת את המזוודה הכסופה והגדולה אל עבר הרכב שלי, לא ידעתי שאני יכולה לארוז את כל החיים שלי ברגע ולהכניס אותם למזוודה אחת בודדה.
זה מדהים כמה יש לנו ערך לדברים חומריים ומיותרים שאנחנו נושאים, לקחתי אך ורק מה שהייתי צריכה.
בגדים, הלבשה תחתונה, נעליים, כמה תכשיטים, בשמים וכסף שחסכתי במשך שנים מהדיינר של ריקי הזקנה.
תמיד חשבתי שאת הכסף שאני חוסכת אני אשתמש בסופו של דבר לקולג׳, אבל בשלב זה של החיים שלי אני לא חושבת שזה הכיוון שלי.
כל הכאב שספגתי, כל הפחדים והאכזבות שידעתי, אני לא חושבת שזה הזמן המתאים ללמידה.
מה שבאמת הייתי צריכה ללמוד, למדתי על בשרי ועכשיו זה מכאיב בזכרוני.
אני סוגרת את תא האיחסון האחורי, נכנסת אל האוטו השחור והמבריק ויוצאת מהחנייה של ביתי.
אני נוסעת את הדרך המוכרת אל תחנת הכיבוי, רגע לפני שאני עוזבת אני רוצה לתת לו משהו שהוא נתן לי לפני שנים…
הכבישים ריקים היום משום מה, רכב או שתיים חולפים פה ושם על פניי בדרכי אל תחנת הכיבוי.
לאט לאט אני רואה אותה בעיניי, מבנה גדול עם שתי משאיות כיבוי גדולות ואדומות חונות בקידמתו.
הוא עומד שמה, עם כל שאר הכבאים, צוחקים, מחייכים.
אני מחייכת בטפשיות למראה זה, אני כל כך שמחה לראות אותו מאושר.
הוא מבחין ברכב שלי, אני חונה לצד המדרכה, יוצאת מהרכב השחור ונעמדת על רגליי.
שערי האדמוני והארוך מתעופף מסביבי, אני לובשת מכנס ג׳ינס לבן וצמוד, חולצה בהירה ומעט רחבה בעלת שרוולים קצרים למרות הקור השורר.
אני מתקדמת לעברו על עקביי הגבוהים, חיוכי עולה לאט לאט עם כל צעד שאני עושה לעברו.
״אני די בטוח שחורף, למה לעזאזל את לבושה ככה?״ הוא שואל אותי בחיוך קטן ומבולבל.
״אני עוזבת תומאס״ אני אומרת לו מיד, גורמת לו לפעור את עיניו בהפתעה.
״מה זאת אומרת עוזבת?״ הוא שואל אותי מבולבל, בוחן את פניי מנסה למצוא רמז קלוש לכך שאולי אני משקרת.
״אני נחנקת תומי, אני מאבדת כאן אוויר״ אני מנסה להסביר לו, הוא מניד בראשו לא מבין, מתקרב אלי עד שאפילו מרווח אישי אין בינינו.
״את לא הולכת לשום מקום, כל החיים שלך כאן, את לא יכולה ללכת סתם ככה!״ הוא מנסה לשכנע אותי, אבל שום דבר שהוא יגיד לא יגרום לי לשנות את דעתי.
״מסתבר שלא קשה לארוז את החיים שלך בעיירה הקטנה למזוודה אחת״ אני מלמלת בחיוך לעברו, מלטפת את כתפו השרירית.
הוא נוחר נחרת בוז, מסתכל עלי לא מבין, מנסה למצוא סיבה למעשיי.
״זה בגללי?״ הוא שואל לאחר כמה דקות ארוכות של שקט שמשתלט עלינו.
״בין הסיבות״ אני עונה לו בכנות, לא מוצאת סיבה לשקר לו, גם ככה עוד כמה רגעים ואני עוזבת, לתמיד.
הוא נאנח ביאוש בשקט, עוצם את עיניו ומניד בראשו, פוקח אותם ונותן לי תצפית מושלמת לעיניו הירוקות בהירות.
״את עושה טעות ליסה״ הוא אומר לי בשקט, מניח את ידו על לחי ומלטף אותה בעדינות.
אני לא עונה לו, מתענגת כמה רגעים ספורים וקצרים על מגע ידו החמה והגדולה לפני שהיא מתנתקת מעורי.
״לאן תלכי?״ הוא שואל אותי מבולבל, מסתכל אל תוך עיניי הקרות והכחולות כהות.
״לכל מקום אחר שהוא לא פה״ אני אומרת לו בחיוך קטן החושף טור שניים לבנות וישרות.
״זה מגוחך ליסה!״ הוא מנסה לשכנע אותי, אבל אני כבר החלטתי ואין שום דבר אחר שיוכל שנות את דעתי.
אני מוציאה מהכיס את המכתב המקופל שדחפתי לשם קודם לכן, מגישה לו את המכתב המקופל בתוך מעטפה לבנה חלקה.
בלי שם מוען ובלי שם נמען…
״מה זה?״ הוא שואל אותי בקול מיואש, הוא יודע שלא משנה מה הוא יגיד אני עדיין אדבוק בהחלטתי.
״משהו קטן שכתבתי, תקרא את זה לאחר שאני אלך…״ אני אומרת לו, הוא לוקח את המכתב מידיי, אני מתקרבת אליו ומנשקת אותו קלות ללחיו.
״ביי תומאס״ אני אומרת סופית ושבה על עקובתיי, חוזרת בחזרה אל הרכב השחור המבריק תחת קרני השמש המזויפות שלא מחממות כלל.
הוא מביט בי ארוכות, עומד באותה הנקודה ומביט לתוך עיניי, עיניו הירוקות גורמות לסערה להתחולל בתוך ליבי השבור.
אני מסיטה את מבטי ממנו לפני שדמעות יזלגו דרך השכר שעבדתי עליו במשך ימים ולילות שלא יתפרץ.
אני לוחצת על הגז ועולה בחזרה על הכביש, נוסעת במהירות ומתרחקת מתחנת הכיבוי.
אני מביטה על המראה הצדדית, דמותו של תומי נעלמת בהדרגה עם המהירות העולה.
אני לוקחת נשימה עמוקה ועושה את דרכי אל עבר היציאה מהעיירה הקטנה.
אימי תמיד אומרת, מי שלא עוזב את העיירה הקטנה או תקוע מידי בשביל לעזוב או טיפש מידי כדי להתקע…

_________

-תומאס (תומי) גרייס-

ברגע שהיא נסעה אני פותח את המכתב שהשאירה בכף ידי.
בתוך המעטפה דף דפדפת מקופל לארבע, אני מוציא אותו ופותח אותו, קורא שורה אחרי שורה.
קולה העדין והמתוק מהדהד בתוך ראשי.

׳תומי, אני לא יודעת איך לומר לך את זה, וכמה זמן זה היה בתוכי וסירבתי להאמין בזה.
הבנתי את זה רק בחודשים האחרונים, אני לא יודעת איך לא הבנתי את זה לאורך השנים שגדלתי לצידך.
אני כל כך מתגעגעת למשמרות הפשוטות בדיינר של ריקי הזקנה, לצחוקים ולשטויות שהיינו עושים במהלך העבודה.
החודשים האחרונים היו קשים עבורי, כמה דברים שגרמו לליבי להישבר בכל פעם קצת עד שהוא התפוצץ מבפנים.
השבר הראשון נוצר כששברתי לך את הלב, השבר השני נוצר כשעזבת את העיירה יחד עם אלכס.
השבר השלישי נוצר כשהתאהבתי בלוק, השבר הרבעי נוצר כשהוא נפרד ממני בגללך.
השבר החמישי נוצר שלבסוף מצאתי את עצמי על סף דלתך.
השבר השישי נוצר והפעם לא בגללך כשאלכס וג׳ונתן חזרו לצבא, אחרי כל הזוועות שעברו עליהם הם מוסיפים עוד דרמה לחייהם.
בשבר השביעי אני מניחה שכבר הבנת שליבי התפוצץ לרסיסים, לרסיסים הכי קטנים שקיימים.
השבר השביעי שגרם לכל העסק להתפוצץ לי בפנים…
השבר השביעי נוצר כשהבנתי שאני אוהבת אותך בכל ליבי׳.

אני עוצר מלקרוא את המכתב בכתב ידה המסודר, מביט על הכביש ואל עבר הכיוון אליו היא נסעה, עקבותיה נעלמו כבר ממזמן.
דמעה קטנה וסוררת מאיימת לפרוץ מעיניי.
אני מחזיר את מבטי אל המכתב, להמשיך לקרוא אותו מהנקודה בה הפסקתי.

׳אני יודעת עד כמה אני סתומה, שלא הבחנתי בכך לאורך השנים, נמנעת מכל כך הרבה טעויות ושקרים.
אני רוצה שתדע תומאס, מעולם לא התכוונתי לפגוע בך, מעולם לא התכוונתי לפגוע באף אחד.
אבל הגעתי לשלב שבו אין לי שום ברירה, אני צריכה התחלה חדשה, הרחק מכולם.
הרחק ממך.
אני צריכה זמן, זמן ללב השבור שלי להחלים ולהתאחות מכל אותם הרסיסים.
אני רוצה להחזיר לך משהו, שהבאת לי עוד כשהיינו ילדים קטנים.
שמרתי את זה לכל אורך השנים…

ליסה.׳

אני מביט אל תוך המעטפה ושמה נחה לה טבעת קטנה ומחלידה שנתתי לה בילדותנו.
טבעת מתכת שמצאתי בין החולות שבגינתי והבטחתי לה שיום אחד היא תהיה אישתי, עוד שהיינו קטנים ותמימים ולא ידענו מהי אהבה.
חיוך מטומטם עולה על פניי, כל חיי חיכיתי לרגע הזה, שרגשותיינו היו זהים.
אך מעולם לא חשבתי שזה יקרה כשדרכינו נפרדים.
אני ממהר להוציא את מכשיר הפלאפון המתקדם שלי מכיסי, מחייג את מספרה המוכר להחריד.
אולי אצליח לשכנע אותה להישאר, שעוד לא מאוחר בשבילנו.
צפצופים שקטים ואחידים נשמעים מהבעד השני של הקו כשלפתע רעש צורם קוטע הכל וממלא את אוזניי.
-המספר שחייגת השתנה, המשתמש אינו זמין יותר.-

״לעזאזל!״.