מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 25

-אלכסנדר (אלכס) טורן-

אני לא זוכר הרבה ממה שקרה, רק בעיקר שהיה לי חם כל כך ושום דבר לא הצליח לצנן אותי.
אני זוכר עוד מספר דברים קטנים ובודדים, את החושך השורר, את הלהבות המרצדות במדורה, את קולו של פטריק, את אחי הגדול תופס אותי בזרועותיו.
אני לא זוכר עוד הרבה, קטעים מטושטשים ומסוחררים, כאבים עצומים ורעש של שקט צורם שהחריש את אוזניי.
חושך מקיף אותי, אבל אני מצליח לשמוע קולות שונים ותזוזה מעצבנת שגורמת לי להתקשח.
אני פוקח לאט את עיניי לסדק דק, אני יודע עכשיו היכן אני, על קרש כתום זוהר, גופי קשור אליו ברצועות דקות ושחורות כדי שאני לא אפול.
ידיים רבות מתעסקות בי, נוגעות בפצעיי, מנסות לקרר את חום גופי.
רוח עצומה נושבת ופוגעת בי ואני מרגיש איך החמצן לאט לאט נשאב ממני.
אנחנו על מסוק צבאי, רעש הלהבים החותכים את האוויר מסגיר את הסביבה בה אני נמצא, גבוה בשמיים ופצוע…
״ג׳ונתן…״ קולי כל כך שקט שאני בטוח שאף אחד לא שומע אותו, קול יבש וסדוק הזועק לעזרה.
״ג׳ון…״ אני מנסה לדבר אבל רק לחישה שקטה ועמומה יוצאת מפי ומהדהדת בקושי אל החלל שמסביבי.
״ג׳ונתן!״ אני מתחנן אליו בקולי, בבקשה שמישהו ישמע אותי, ישמע את זעקתי.
ידיים גדולות לפתע הופכות אותי על צידי, זעקת כאב חרישית בוקעת מפי וגורמת לגופי להתכווץ ולהתקשח עוד יותר.
״ג׳ון…״ אני מלמל את שמו של אחי הגדול, בתקווה שהוא פה, לידי, עדיין חי ושהוא לא הפר את ההבטחותיי עם אלוהים.
רעש של שקט שוב מגיע ומשתלט על אוזניי, הידיים הקרות שנוגעות בגבי… אני מרגיש כאילו הן שואבות כל טיפת חיים מגופי.
אני יודע שאני מדמם…
והדימום מתפשט כמו הפחד בתוכי.
״ג׳ונתן…״ אני מלמל בשקט רגע לפני שאני מאבד את עצמי שוב לחושך השורר, רגע לפני שהחמצן אוזל.
״בבקשה, ג׳ונתן!״ קולי מהר מאוד נודם ואני מוצא את עצמי שוב אובד בריק חשוך ולוהט.

_________

-בחזרה לעיירה-

-תומאס (תומי) גרייס-

אני שוב לובש את החליפה המסורבלת והשחורה, על גבי אני סוחב את כל הציוד הכבד והדרוש.
מסכת חמצן דבוקה לפניי, נותנת לי לנשום חמצן נקי בעוד שהכל מסביבי עשן.
עשן סמיך ושחור, להבות רבות מקיפות אותי וזה נראה שלא משנה מה יהיה- מכאן אני לא אצליח לצאת.
אני עושה את דרכי בקושי אל עבר המדרגות המובילות אל הקומה העליונה של הבית.
בית פרטי שהתפוצץ בעקבות דליפת גז והאש אוכלת את כל מה שעומד בדרכה.
נשמותיי הופכות כבדות, אני מרים את רגלי אל עבר המדרגה הראשונה שחורקת בעוצמה מתחת למגפי הגדול והשחור.
זה לא יצליח להחזיק אותי, אני מסובב את מבטי, מחפש אחר דרך מילוט אחרת שתוביל אותי אל אוויר הלילה הקר שבחוץ.
אני שומע צעקות מבעד למכשיר הקשר שלי, את קולותיהם של שאר הכבאים הצועקים אחד אל השני.
אני לבד.
האש מתחילה לסגור עלי לאט לאט, התקרה מתחילה להתפרק ולהתפורר בהדרגה מעל ראשי, קרשי העץ המרכיבים את התקרה נופלים בוערים מטה.
אני מתחיל להזיע, אני לא יודע אם זה בגלל החום הלוהט והלהבות השורפות או בגלל הפחד שמתחיל לאט לאט לכרסם בי.
מעולם לא פחדתי לרוץ אל תוך ביניין בוער, אבל עכשיו משום מה אני מרגיש איך האש הולכת לנצח אותי.
ריח עמום וחנוק של גז מגיע אל תוך אפי מבעד למסכה שלי, זה לא טוב…
הם לא הצליחו למצוא את מקור הדליפה ולסגור אותה, בקרוב כל הבית הזה הולך להתפוצץ יחד איתי.
אני מצליב את עצמי במהירות, מביט אל עבר המדרגות העשויות עץ במבט נואש.
״בבקשה…״ אני מלמל בשקט כמעט לעצמי ועולה בזהירות מדרגה אחר מדרגה.
החום כל כך כבד וגורם לי להתנשף בכבדות כאילו אני סוחב על גבי אלפי טונות שמכבידים עלי מלהתקדם.
מדרגות העץ לא יציבות כלל ורועדות עם כל צעד שלי מעלה, הם מתנדנדות תחת משקל רגליי וחורקות בקול רם.
״תומאס איפה אתה, תדווח״ אני שומע את קולו של הלוטננט שלי מהבעד השני של מכשיר הקשר השחור התפוס בחליפתי.
אני מושיט את ידי כדי לענות ומועד הצידה, גופי נחבט בקיר הלבן שמשמאלי שהתלכלך מכמות הפיח והעשן.
המדרגות רועדות מתחת רגליי, אני לוקח נשימה עמוקה לראותיי ומנסה לייצב את גופי הגדול והכבד.
הלהבות מתחילות לסגור עלי מהר יותר ממה שחשבתי, שריקת הגז הזורם מתחזקת וצורמת באוזניי.
אני מנסה לעלות בזהירות מדרגה נוספת כדי לצאת מטווח הסכנה ולדווח ללוטננט שלי שהכל בסדר איתי.
״תומאס, הבית עומד להתפוצץ, דווח!״ אני שומע הפעם את קולו הסמכותי של צ׳יף תחנת הכיבוי מבעד למכשיר הקשר הקטן והשחור.
אני שוב שולח את ידי כדי לענות אבל המדרגות שממתחת לרגליי מחליטות לפתע למנוע ממני זאת שוב בפעם השנייה.
ולהתמוטט מטה אל הרצפה.
אני שוכב בין כל הקרשים הרבים שמתחילים להתלקח במהירות, כאב עצום פועם בחוזקה בכתפי הימנית.
אני מסיט את ראשי הצידה לראות במה פגעתי, מוט ברזל חירר את כתפי וקרע את חליפת הכבאות שלי.
דם אדום וסמיך נזל ממני והצטבר לתוך שלולית קטנה.
ברגע שכבאי נפצע או נופל לחצן המצוקה שלו נדלק אוטומתית מהדף המכה, אני לאט לאט מאבד את חדות ראייתי כשרעש האזעקה הצורם מחלפתי נדלק בקצב אחיד.