מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 28

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן –

אני חוזר בחזרה לארצות הברית ואני מחזיר אותו איתי.
הימים האחרונים שעברו עלי היו הקשים ביותר בכל חיי.
מעולם לא הרגשתי כה חסר אונים כמו עכשיו.
כל כך ניסיתי, כל כך ניסיתי להגן עליו, בגופי בנפשי ואם היה צריך עד לטיפת דמי האחרונה.
אני יושב במטוס, במחלקת הנוסעים ליד החלון הקטן והעגול.
אני מביט מעבר אל הרקיע הגדול והחשוך המלא בהמון כוכבים קטנים וזוהרים, כל כך גדול ואינסופי שגורם לך להרגיש כל כך קטן.
אני עייף כל כך אבל אני לא מסכים לעצמי להירדם, אני לא יכול, לא עכשיו…
״אתה רוצה משהו לשתות?״ אני שומע קול דק ועדין אני מסובב את מבטי אל עבר הדיילת שעומדת במעבר לצד כיסאי.
״לא תודה״ אני מחייך אליה בנימוס, היא מהנהנת וסורקת אותי במבטה מחייכת חיוך אחרון ומפלרטט ופונה הלאה.
אני נאנח בשקט ומחזיר את מבטי העייף אל החלון, אני מרגיש כל כך מוזר כשהנשק הצלפים הגדול והארוך שלי לא נמצא עלי.
אבל השארתי אותו שמה, בגבול עיראק.
אני מפחד לעצום את עיניי, כדי לא לשקוע בפוסט-טראומה שכל הזמן תוקף אותי כשאני לא בהכרה.
במבצע האחרון נטלתי כל כך הרבה חיים, בלחיצת כפתור קטנה ובודדה.
אני הורג אנשים למחייתי וכשהם מתים חלק ממני מת יחד איתם.
והשאלה הזאתי שלא עוזבת את ראשי, למה אני נשארתי בחיים כשרבים כל כך נהרגו?
זה מרגיש כאילו יש לי חוב שאני צריך לשלם.
הגנתי על כל כך הרבה חיילים, ודווקא עכשיו, דווקא אחי שהגנתי עליו כל ימי חיי…
עליו לא הצלחתי.
אני עייף כל כך אבל אני לא נותן לעצמי בשום פנים ואופן ליפול לשינה, לא לסיוטים ולא לדממה.
אני נשאר ער ומביט מעבר לחלון אל הרקיע הגדול והחשוך.
ומתפלל בליבי שהכל בסדר.

________

-לוקאס (לוק) טיירי-

הימים האחרונים היו טעונים כל כך, לא ביקרתי את חברי הטוב מאז שליסה חזרה אל העיירה.
למרות שהתגברתי עליה, אני חושב שהדבר הטוב ביותר הוא לשמור על מרחק.
אושן הייתה קרובה אלי בימים האחרונים, מאז ארוחת הערב אצל רוז חזרנו להיות ידידים טובים.
מאז אותו היום הרחוק שאסרתי עליה להיפגש עם דין התרחקנו והפכנו כמעט לזרים, אבל עכשיו אחרי מותו, אושן מתחילה להתאושש מהאבל הנורא ואנחנו חוזרים להיות ידידים טובים כמו בעבר.
רוז נסעה היום אל שדה התעופה, ג׳ונתן חוזר העירה, עם אלכס…
כאב מפלח את ליבי, כאב עצום על כך ששניים מחבריי הטובים נפגעו.
תומי עדיין במצב כל כך קשה, המכונות נושמות בשבילו וליסה לא מפסיקה לבכות לצד מיטתו.
אני לא יודע מה קרה, מה השתבש במרוצת הזמן שהגענו למצב הזה.
למצב בו אנחנו נלחמים עבור הדבר בו אנו מאמינים.
אני מקווה שהכל יהיה בסדר…
אני נכנס אל ביתה של אושן שקוע במחשבות, עושה את דרכי לחדרה המוכר ופותח את הדלת מבלי לתקתק בגלל דעתי המוסחת.
אני רואה אותה במרכז החדר, עטוף מסביבה אך ורק מגבת לבנה שבקושי מכסה את גופה.
״מצטער״ אני מלמל בחיוך מובך ומסתובב אליה מיד בגבי, היא מגחכת בשקט.
״זה בסדר״ היא אומרת לאחר רגע קל וממשיכה בפעילותיה, לוודאי מתלבשת.
״הולכים לקבל את פניו של ג׳ונתן בחזרה, הוא אמור לנחות בעיירה כל רגע״ אני אומר לה, מנסה להעביר את המבוכה הקלה שבקולי.
״אני יודעת״ היא אומרת ונשמעת כל כך קרובה אלי פיזית.
יד קטנה ועדינה נחה על גבי, אני מסתובב אליה לאט, היא לא התלבשה, היא עדיין רק מכוסה בקושי במגבת הלבנה.
״אושן…״ אני מלמל בשקט את שמה, היא מחייכת אלי חיוך עדין החושף טור שיניים ישרות ולבנות.
״אני לא מרגישה אנושית יותר, אני חושבת שאיבדתי כל רגש שהוא״ היא אומר מבולבלת ומביטה מעלה אל תוך עיניי הכחולות בהירות.
אני מביט מטה אל תוך עינייה הכחולות כהות ואפלות.
״את צריכה להרגיש שוב, צורך להרגיש חיה פעם נוספת״ אני אומר לה, אני מבין למה היא מתכוונת, אני בדיוק כמוהה.
״אתה לא?״ היא שואלת אותי עם חיוך קטן וממזרי, מחלצת ממני גיחוך שקט שמהדהד מסביבנו.
אני רוכן מטה עד ששפתייה נוגעות קלות בשלי, רכות כל כך ומתוקות.
״תודה״ היא מלמלת אלי בשקט ברגע ששפתינו שוב מתנתקות.
אני מהנהן אליה, היא הייתה זקוקה לזה באותה מידה שאני הייתי זקוק.
ולפני שאני שם לב לכך אני מוצא אותנו מתנשקים שוב, הפעם בכוחניות ובתשוקה.
במהירות אני קורע מעליה את המגבת שמשמשת לה בתוך שכבה דקה לגופה…