מאז ולתמיד – פרק 22

-לוקאס (לוק) טיירי-

״מצטער אחי״ אני מנסה לעודד את תומי השבור, נותן לו בקבוק בירה, הוא לגם וגמר חצי ממני בפחות מכמה שניות.
הוא הרוס, אחרי השיחה שלו עם ליסה קודם הוא בא ישר לפה.
״היא שקרה לי בפנים!״ אמר בפנים עצבניות אבל בתוכו ידעתי שהלב שלו שבור.
״עזוב את זה תומי, אתה חתיך, אתה גבר, בחורות נופלות לך לרגליים!״ כבר כמה שעות אני מנסה לעודד אותו, אבל שום דבר לא עוזר.
״אני לא צריך בחורות לוק, אני רוצה את ליסה״ אמר מדוכדך ודפק את ראשו במשענת הספה הרכה.
ישבנו בסלון ביתי הרחב והגדול , יושבים על ספת העור הגדולה והשחורה.
״טוב, בוא נחליף נושא, אני לא רוצה לדבר עליה עוד״ מלמל לבסוף ולגם שוב לגימה גדולה מבקבוק הבירה החום והקר שבידו.
״אושן יצאה קודם לדייט, נתקלתי בה מחוץ לביתה, הוא בדיוק בא לאסוף אותה״ סיפרתי לו.
לא מצא חן בעיניי הבחור הזה שאסף אותה, הוא ניראה טיפוס לא טוב, הוא ניראה בדיוק כמוני.
סטוציונר, אני יודע שאני כזה ואני יודע לזהות אנשים אחרים כאלה, הוא לא מתאים לה.
הוא ישבור לה את הלב, לא משנה כמה היא נראת מבחוץ חזקה, שובבה, שלא אכפת לה משום דבר, מבפנים היא כל כל עדינה, הוא ישבור לב את הלב לרסיסים שלא יתאחו לעולם. ואני לא רוצה בזה עבורה.
״עם מי?״ שאל תומי סקרן, נראה שהוא לאט לאט שוכח את הנושא הקודם שדיברנו עליו, כשדיברנו על ליסה.
״אין לי מושג, הוא נראה טיפה גדול בערך בגיל של ג׳ון, לא מוכר כל כך, אבל רואים שהוא חתיכת חרא״ אמרתי לו את מה שאני באמת חושב עליו.
״ואמרת את זה לאושן?״ שאל תומי בכיווץ גבות, מבטו פונה אלי בשאלה.
״אמרתי לה שזה לא מוצא חן בעיניי, אבל היא בכל זאת הלכה״ אמרתי לו במשיכת כתפיים.
״אם אתה לא מכיר אותו, איך אתה יודע שהוא חתיכת חרא?״ שאל אותי ולקח שוב שלוק, הפעם די קטן מבקבוק הבירה שלו.
״רואים עליו״ אמרתי לו, לא ידעתי איך להסביר לו במילים איך באמת הבנתי שהוא חתיכת חרא, פשוט ידעתי את זה.
״תנסה לדבר איתה, להסביר לה, תביא לה הוכחות, אתה יודע איך אושן אוהבת עובדות מוכחות ותראה שהיא תברח ממנו״ אמר תומי לאחר כמה דקות של מחשבה, לעזאזל הוא בהחלט צודק.

השעה מאוחרת, השחר עוד מעט עולה אבל השמיים עדיין חשוכים ואפלים.
חיכיתי לאושן שתחזור, זה לא נתן לי מנוחה מאז שראיתי את פניו.
פניו נראות רעות, קרות ואוטומות, רואים שהוא עבר משהו וזה מה ששינה אותו להיות חתיכת החרא שהוא.
רואים את זה עליו, כמו שרואים את זה עלי.
המבט הרעב לתשומת לב של בחורה.
אני לא יכול לשקר ולהגיד שאני לא אוהב את זה, שברתי לכל כך הרבה בחורות את הלב ולא היה לי אכפת מזה.
אני אוהב להיות חופשי, בלי להיות מקושר לבחורה אחת, בלי רגשות כובלים, אהבה זה שטות שהמציאו בשביל מגע פיזי.
אני לא אוהב את המושג הזה אהבה, אבל אני בהחלט אוהב את המושג מגע פיזי.
ואני יודע בוודאות שגם החלאה הזאת שאושן פגשה אוהב את המושג מגע פיזי.
אושן לא בובה, הלב שלה לא צעצוע ואני לא מוכן שהוא ישבור לה את הלב.
לכן אני מחכה לה מול קדמת ביתה, במרפסת הקידמית יושב על נדנדת עץ ישנה המוצבת פה כבר שנים.
ואחרי הרבה זמן שאני מחכה, היא סוף סוף מופיעה, פוסעת על שביל הגישה ומתקרבת לעברי.
מבט מוזר על פנייה, מבט שמח שמנסה להיראות כועס.
״מה אתה עושה פה?״ היא שאלה אותי מבולבלת נורא.
״איפה היית עד עכשיו?״ שאלתי אותה, קם מהנדנדה הישנה ומתקרב לעברה.
״לא שזה אמור להיות עניינך לוק, אבל בדייט״ אמרה לאחר רגע וחיוך קטן שנאבקה לא להעלות אותו כמה שניות בסוף עלה על פנייה.
הוא גורם לה לחייך.
״אתם תפגשו שוב?״ אני שואל ישירות, אף פעם לא הייתי רמזן, מה שרציתי לומר אמרתי בלי להתבייש מאף אחד.
היא הסתכלה עלי המומה, עינייה הכחולות-אפורות והגדולות בחנו אותי בצורה מוזרה מנסות להבין מה אני רוצה.
״כן״ ענתה לאחר כמה שניות של היסוס מובהק.
״לא, אתם לא הולכים להיפגש שוב״ אמרתי בנימה החלטית, מקווה שהיא לא תתווכח איתי.
אבל אני מכיר אותה מאז שהיא נולדה, מאז ולתמיד היא אף פעם לא השתנתה או תשתנה.
״אני בהחלט הולכת להיפגש איתו שוב ואתה לא מה שיעצור אותי לוק״ אמרה עצבנית והתקרבה אל עבר דלת ביתה מוציאה את המפתח מתיק הצד הקטן והלבן התלוי על כתפה הימני.
״אושן, הוא לא מסתדר לי טוב בעין, הוא לא טיפוס בשבילך, אני דואג לך, אני לא רוצה שישברו לך את הלב!״ עמדתי לפנייה, מונע ממנה להיכנס אל הבית הגדול והחשוך.
״אתה לא אבא שלי, תעזוב אותי לנפשי״ אמרתי בגלגול עיניים וקול אנחה שקט ומיואש.
״כמו שאני לא אומרת לך עם מי לצאת, בבקשה לוק אל תגיד לי…״ הוסיפה על דברייה לאחר רגע, עוקפת אותי ונכנסת לביתה, סוגרת אחריה את דלת העץ הגדולה והעבה בקול טריקה שקט ומעומעם.
״לעזאזל!״ מלמלתי עצבני, בועט באבן קטנה הרחק ועוזב את המרפסת הקידמית
של ביתה.
אני ניסיתי… כשישבר לה הלב זאת תיהיה בעיה אך ורק שלה.

______

-אלכסנדר (אלכס) טורן –

כבר דקות ארוכות שאני מנסה לפרש את ההודעה המוזרה שג׳ון שלח לי, הודעה שלא אומרת הרבה אבל מטרידה נורא.
-אני חייב לדבר איתך אח קטן, מקווה שתסלח לי-
לסלוח לו?
על מה אני אמור לסלוח לו?
הוא לא עשה שום דבר רע.
קשה היה לי להרחיק את המחשבה שזה אולי קשור למלחמה, אולי הוא חוזר?
אבל למה שיבקש ממני את סליחתי בנוגע לזה? זה לא שבפעם הקודמת הוא ביקש…
לבסוף אני מחליט לשלוח הודעת תשובה, הודעה שנוסחה בראשי כמה פעמים עד שהגיעה לגרסה הטובה ביותר שלה.
-הכל בסדר ג׳ון? אני בבית…-
שום הודעה נוספת לא התקבלה עוד ממנו.
לא יכולתי לשכוח את ההודעה הזאת, רציתי כבר לדעת מה הוא עשה שמצריך את סליחתי.

עברה שעה בודדה שהרגישה כמו נצח מייסר עד ששמעתי את רכבו של ג׳ון חונה במוסך הפרטי שלנו.
הדלת האחורית נפתחה והוא פסע לתוך הבית.
חיכיתי בסלון, בקבוק בירה קר אחוז בידי שכמעט חצי מתכולתו התרוקנה בזמן שחיכיתי לו.
זה לא נראה שהוא ראה אותי, הוא בא לפנות ולהיכנס למסדרון הקצר המוביל לחדרו הממוקם מול חדרי.
״ג׳ונתן?״ קראתי בשמו רגע לפני שנעלם מעיניי, הוא הסתובב לעברי ומבטו אטום וסגור.
שום דבר על פניו לא הסגיר דבר על אודות ההודעה המוזרה ששלח לי קודם לכן.
״אלכס…״ הוא קרא בשמי והתקרב אל עבר הסלון, מתיישב על הספה לצידי.
״מה הולך?״ שאלתי אותו מבולבל, לא תוקף אותו ישר על פרטי ההודעה, הוא יגיע לזה לבדו.
הוא לא ענה לשאלתי, הוא השעין את ראשו על משענת הספה ועצם את עיניו בסוג של יאוש שקט.
״מה קורה ג׳ון? על מה רצית לדבר?״ שאלתי אותו בכיווץ גבות תוהה, הוא פקח את עיניו החומות מבריקות, אותם העיניים שיש לו, יש גם לי.
״אני לא ילך איתך סחור סחור, אני יהיה כנה איתך אלכס״ אמר וגרם לי לרצות לדעת יותר מתמיד מה הוא רוצה לומר לי.
״אתה מתחיל להפחיד אותי אחי״ גיחכתי חסר הומור לדבריו, אבל הוא לא חייך, לא צחק, רק המבט האטום והמוכר שלו מתנוסס על פניו.
״זוכר בבית החולים שסיפרת לי על הרגשות שלך לרוז, לא הייתי לגמרי כנה איתך…״ אמר וגרם לליבי להאיץ את פעימותיו, רוז?
הלב שלי עמד להתפוצץ בתוך חזי, לא ידעתי מה לענות, אני צריך לענות?
מה רוז קשורה לכל הסיפור?
השאלות טרדו את מוחי, לא רציתי לחשוב יותר מידי על כך לפני שאדע את הסיפור המלא.
ג׳ון ראה שאני לא משיב ופשוט המשיך לדבר.
״להגנתי זה קרה הרבה לפני שסיפרת לי, זה קרה שרק חזרתי לעיירה״ עצר את סיפורו ולקח נשימה עמוקה.
לא ידעתי אם אני מוכן לשמוע את ההמשך, רק ידעתי שאני לא יאהב אותו.
זעם התחיל למלא אותי, כעס התפשט בחלל החזה שלי והרגשתי איך האוויר מסביב הופך לחם נורא.
״אני ורוז ביחד, אני מצטער״ אמר ועצם את עיניו, מניח את ידיו על פניו, המסכה נעלמה.
לא ידעתי איך להגיב, הרגשתי כל כך נבגד, כל כך פגוע, הרגשות שיש לי כלפי רוז התפוצצו ושברו את ליבי בכזאת עוצמה.
לא יכולתי להסתכל על הפנים שלו, בפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי את ג׳ונתן לא בתור האח הגדול והמגונן שלי…
ראיתי אותו בתור הבן-זונה שגנב את האהובה שלי, שגרם ללב שלי להישבר.
״בן-זונה״ מלמלתי וקמתי ממקומי בעצבים, הרגשתי איך קירות החדר מתחילים לסגור עלי, איך האוויר החם הופך ללהבות השורפות אותי.
אני לא עצבני, אני רותח!
״אלכס…״ ג׳ון התחיל לומר אבל עצרתי אותו בהינף יד, לא רציתי לשמוע עוד מה יש לו לומר.
״אתה לא אח שלי יותר״ לא חשבתי שאני יאמר את המילים האלה אי פעם, זה ג׳ון!
כשהיינו ילדים קטנים היינו קורבן להתעללות אבינו ובכל פעם שהיינו אמורים לחטוף, ג׳ון חטף גם בשבילי רק בשביל שאני לא יפגע.
וזה חרוט על בשרו מאז ולתמיד.
אבל העבר נראה פתאום חסר כל ערך אחרי היום, הרגשתי כל כך נבגד שלא הצלחתי לתאר במילים את גודל הכאב.
הוא התקרב לעברי אבל לקחתי צעד אחד אחורה, ״לך לעזאזל ג׳ונתן, אל תתקרב אלי יותר!״ אמרתי עצבני הולך אל עבר הדלת.
״חבל שחזרת מהמלחמה, היית צריך לההירג שם!״ את המילים הבאות לא האמנתי על עצמי שהעזתי לומר, הוא הסתכל עלי בפה פעור.
ידעתי שאני הולך להתחרט על המשפט הזה, אבל ההרגשה הבוגדנית שהרגשתי כרגע… לא היה אכפת לי ממנו.
יצאתי מהבית, מתרחק כמה שיותר מהר מפה, ממנו.