מאז ולתמיד – פרק 23

-אושן מייקלסון-

הימים האחרונים שעברו מאז שהכרתי את דין עברו כמו חלום מדהים.
ישבנו שוב באותה הנקודה כמו בדייט הראשון שלנו, על הצוק הנמוך המשקיף על האוקיינוס הרחב והפעם לאור יום.
שכבנו על שמיכה דקה מביטים על השמיים הכחולים בהירים, בצורות העננים הקטנים המשתנים לאט ובהדרגה.
קרני השמש המסתננות מבעדם חיממו את כתפיי וסינוורו את עיניי קלות.
אוויר צח נשב באוויר ונשא איתו את ריח האוקיינוס העמוק. מושלם.
ידו הגדולה והחמה השתלבה בידי, סבבתי אליו את מבטי, חיוך החושף טור שיניים לבנות וישרות עלה על פניי.
״לעזאזל אלוהים, את כל כך יפה!״ אמר בחיוך שקט והביט לתוך עיניי, לא יכולתי לעצור את החיוך מלהתרחב.
הוא לא מפסיק לומר זאת ובכל פעם מחדש החיוך עולה על פניי, שמח יותר ורחב יותר.
למרות שהתנגדתי לזה בכל כוחי, המחשבה הזאת חזרה בכל פעם לתודעתי גם בלי שרציתי.
החלום הזה עומד להתנפץ ולהפסיק בקרוב כשהוא יחזור בחזרה לצבא ויעזוב אותי.
אני יודעת מה כל הסיפור הזה, אהבת קיץ קצרה.
אין לי שום בעיה עם זה, בתחילת החורף אני הולכת ללמוד בקולג׳ והוא עוד פחות מכמה שבועות חוזר למלחמה.
אין לנו עתיד ביחד, כמה שזה כואב ככה זה נכון.
״על מה את חושבת?״ הוא שואל אותי, מנפץ את בועת המחשבה ששקעתי בה לרגע קל.
״עלייך״ אמרתי בחיוך קטן, ״ועל הצבא״ הוספתי על דבריי והחיוך הקטן שעלה על פניי ירד באותה המהירות שהוא עלה.
״אני כל כך מצטער אהובה״ אמר וקם לישיבה, קמתי אחריו, ידיו תפסו את פניי והטביעו נשיקה עמוקה על מצחי.
״אין לך מה, זה היה צפוי״ נסיתי לעודד אותו אבל בעצם המילים המנוחות נועדו בשבילי.
״הלוואי ולא״ הוא אמר עם מבט מתייסר על פניו הגבריות והיפות.
זיק של פחד קל עבר בעיניו הירוקות מדהימות.
״את לא יודעת איך זה… להיות שם, יותר גרוע מהגיהנום״ מלמל ונתן למבט אטום לעלות על פניו, הוא סיבב את מבטו תוקע את עיניו בקו האופק הרחוק.
שתקתי, אין לי מה לומר בנוגע לזה, אין לי איך לעודד אותו, אני לא יודעת איך זה להיות שם.
״אין לך מושג איך זה מרגיש, להאמין שכל בעיה ניתנת לפיתרון באקדח, אתה מעמיד את פני הגיבור…״ קולו גווע בסוף המשפט ואני לא יכול לעצור את ההרגשה שמתפשטת לה במרכז חזי, ריחמתי עליו.
״אתה מעמיד את פני הגיבור, אבל מתחת לכל ההמולה, אתה רוצח… עם אוקיינוסים של דם על ידיו״ סיים את משפטו לאחר רגע.
שבור כל כך, הרוס, למרות הימים הקצרים בהם אני מכירה אותו, כאב לי בשבילו, כאב לי לראות אותו מתייסר כל כך עם עצמו.
אבל מה כבר יש לו לעשות? זאת המלחמה שדפקה אותו.
הוא משך איתי לחיקו החם, נותן לי להתרפק לתוך חזהו השרירי והנוח.
״את תשמרי עלי?״ קולו הגברי מילא את אוזניי כעבור רגע בלחישה שקטה שגרמה לכל שערותיי לסמור.
כיווצתי את גבותיי בתהייה, ״איך אני יכולה לשמור עלייך?״ שאלתי אותו מבולבלת מעט.
״את המלאך השומר שלי״ נשמע בקולו חיוך מאחורי ראשי, חיוך שמח עלה על פניי, הוא סיבב את מבטי אליו.
״את תשמרי עלי? את תחכי לי?״ החיוך לא היה עוד על פניו, הוא היה רציני כל כך.
הלם תקף אותי, לא ידעתי מה לענות, הוא רוצה שאני יחכה בשבילו, למרות שאנחנו מכירים רק זמן קצר, הוא רוצה שאני יחכה בשבילו…
הנהנתי לאט… מסכימה.
החיוך שב לפניו, ושפתיו התקרבו לשלי, מילימיטר בודד מפריד בניהם והלב שלי עומד להרקיע שחקים.
״תודה״ אמר בשקט ונישק את שפתיי קלות.