מאז ולתמיד – פרק 25

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

אני יושב בפינת החדר, המבט שלי מזוגג באיזה שהיא נקודה קטנה בפרקט העץ החום שמשמש בתור רצפה.
אומנם הנוכחות שלי פה, אבל הראש שלי במקום אחר לגמרי.
השקט מחריש את אוזניי וקולות ירייה קורעים את דממה לאחר רגע.
יריות.
פיצוצים.
דם בכל מקום.
אני שוכב חסר אונים לצד אבני סלעים גדולים, הדם זורם ממני לתוך שלולית שמאחורי ראשי.
הפציעה קשה, לא כואב לי, אבל הפציעה כל כך קשה.
אני לא יכול להוזיז את הרגליים שלי, אני משותק, הידיים מסרבות לזוז, ורק עיניי מסתכלות לצדדים בחרדה שאף אחד לא יגיע.
המלחמה האינסופית בטאליבן לא נגמרת כבר יותר מחמש שנים, נמשכת יום יום ואלפי חיילים, אלפי אחים, מתים ודמם נשפך על אדמה זרה.
סערה מתחוללת בתיכנו.
שמעתי לוחמי צוות רבים המדברים על זה.
הפצצות.
הדם.
הנעה.
רצון שאינו יודע מנוח לדחוף עצמך חזק ורחוק יותר, הרבה יותר, ממה שמישהו סבור שניתן.
לדחוף את עצמנו בכוח לפינות הקרות והאפלות האלו.
שם חיים הדברים הכל כך רעים.
שם הדברים הכל כך רעים נלחמים .
רצינו את המלחמה הזו בעוצמת הקול הגבוהה ביותר, מלחמה רועשת.
המלחמה הרועשת, הקרה, האפלה ביותר מבין כל המלחמות.
מבחינתי באותו הרגע מתי על אותו ההר, מתי לצד האחים שלי שדמם נשפך על אדמה זרה.
אני יודע שאני עדיין חי, אבל מבחינתי חלק ממני מת ונשאר שם לצידם, מת יחד איתם.
רק בזכותם אני חי, רק בזכות אחיי למלחמה שלא נתנו לי לוותר אני עוד נושם.
כדי שאוכל לחזור בחזרה למשפחה שלי, לאנשים שהכרתי כל ימי חיי, שהגנתי עליהם בבשרי.
הצלקות שאני נושא הם תזכורת אינסופית למי שנהפכתי.
מפלצת.
מפלצת מתה בעלת דופק.
מילים של משוגע, אבל רק מי שעבר מה שאני עברתי ימצא היגון בטירוף שבדבריי.
הצלקות החרוטות על גופי לא רק חרוטות על בשרי, אלא גם על נשמתי האפלה.
אני זוכר את ילדותי, לא ילדות נעימה בגן המשחקים.
אני ואחי נפלו התעללות לאבינו השיכור ואלכס שהיה כל כך קטן, הדבר היחידי שיכלתי לעשות הוא להגן עליו בגופי.
כל מכה חטפתי פעמיים.
כל קללה לקחתי ללב פעמיים.
כל צלקת… חרוטה על גופי, פעמיים.
שתי צלקות ארוכות תזכורות ניצחית להצלפות החגורה של אבי מופיעות על גבי. שתי צלקות בצלעותיי תזכורת ניצחית לבקבוק הבירה השבור שחרט את בשרי.
ואחרי שגדלתי, זה עדיין לא נגמר.
אבי מת וסוף סוף יכולתי לשחרר את אלכס מהמשמורת התמידית שלי.
התגייסתי לצבא, לא ידעתי שהכאב יחזור לפקוד אותי שוב רק בצורה הרבה יותר גרועה.
הצלקת הראשונה הייתה במותני, סכין חדה בזמן אמונים שכמעט הוציאה את הכליה שלי החוצה.
צלקת שנייה בקרב הראשון שלי, קליע של רובה שחירר את צדדי הגוף השמאלי שלי.
וזה לא נגמר…
צלקת נוספת בצורת שיפשוף גדול בגבי כשבזמן נסיגה מהאויב נפלתי במורד ההר ונחבטתי בסלע גדול, הכתף הימנית שלי התפרקה ממקומה.
הצלקות לא נגמרות, שריטות, חתכים, קלעים שרק עוברים וחודרים את הבשר שלי.
אני בובה, בובה שיוצרה בשנת אלף תשע-מאות ושלוש, באוריקה-פולס שבג׳ורגיה, בובה שנהרסה, נחבטה ונקרעה ובעקבות כך חזרה לחברה.
אני בובה, בובה שיוצרה מחדש בשנת אלפיים ושתיים-עשרה, שיוצרה מחדש בצבא ארצות הברית.
והשנה אלפיים וחמש-עשרה אני אותה הבובה, בובה הרוסה, חבוטה וקרוע.
היריות מתחדשות באוזניי, צלצולים צורמים וגבוהים שמאיימים לקרוע את שמיעתי.
המחלה שוב חוזרת ומאיימת עלי, דחק פוסט-טראומה שפוקדת כל חייל שני שנלחם למען המדינה.
להגן על האזרחים, משפחה…
אבל צלקת נוספת נחרטה בי היום, לאו דווקא על בשרי, הפעם צלקת כואבת שנחרטה בליבי.
אלכס שהצטער שלא נהרגתי כאחי למלחמה, נשאר שם בארץ זרה.

אני פוקח בשנייה בודדה את עיניי, רוז עומדת למולי ומוציאה אותי מהבועה בה שקעתי במשך מי יודע כמה זמן.
״היי״ אני מחייך לעברה חיוך אמיתי, היא הסיבה היחידה שאני עוד יכול לחייך.
אני קם לעברה מחבק את גופה העדין, אבל ידייה הדקיקות לא משיבות לחיבוקי.
אני לאט לאט מתנתק ממנה, מביט במבט תוהה על פנייה היפות והעדינות.
שובל של דמעות מרוח על לחייה הסמוקות.
״מה קרה?״ שאלתי אותה בהלם, אם מישהו פגע בה…
היא מתיישבת על קצה מיטתי, מוחה בידייה את הדמעות הקטנות שזלגו מעינייה הזהובות.
״רוז, דברי איתי!״ אני הופך אט אט להיסטרי, מפחד שאולי היא שוב התחרטה לגבינו.
היא באה לפתוח את פיה, לומר משהו אבל נראה שהמילים עומדת בגרונה ומסרבות לצאת.
״רוז הכל בסדר, זה אני, את יכולה לומר לי כל מה שעל ליבך״ אני לוחש לאוזנייה, מתיישב לידה וכורך את ידי מסביב גופה הרזה.
היא נופלת בבכי לתוך חזי, דמעותייה מלכלכות את פלג גופי העליון נטול החולצה. הדמעות זורמות על בשרי המלא צלקות.
״ג׳ון אני לא יודעת איך לומר לך את זה״ אמרה כעבור רגע שנרגעה, התאפקתי לא להשתגע.
לראות אותה ככה שבר את ליבי השבור עוד יותר, מה עובר עליה?
לבסוף, כשפתחה את פיה לא העלתי על דעתי שזה המשפט שהיא תוציא מבעד לשפתייה הורודות טבעיות.
״ג׳ונתן אני בהריון!״ אמרה לאחר רגע, משאירה אותי המום לגמרי.
אבל הייתי המום הרבה יותר מהמשפט תגובה שלא העלתי אי פעם על דעתי שיצא מבעד לפי.
״תתחתני איתי.״