מאז ולתמיד – פרק 26

-תומאס (תומי) גרייס-

אני הולך אל משמרת העבודה בכוח, אין לי חשק לעבוד, במיוחד לא כשליסה מסתובבת שם מולי.
הלב שלי יכאב יותר אבל אין לי מה לעשות בנוגע לזה, אני חייב את הכסף לפני שאני עוזב.
קיבלתי אתמול את החלטה, לפני כן הססתי בנוגע לזה, אבל אחרי מה שקרה עם ליסה זה רק גרם לי לרצות את זה יותר.
לעזוב את העיירה הקטנה הזאת ולנסוע לוושינגטון להתחיל את החיים שלי.
העיירה הזאת לא תוביל אותי לשום מקום בעתיד שלי.
נכנסתי אל הדיינר של ריקי הזקנה, שעה חלשה ואין הרבה לקוחות פרט לאלא שכבר יושבים בשולחנות.
עשיתי את דרכי אל עבר הקופה להיכנס כמה שיותר מהר למטבח ולהיעלם שם עד שהמשמרת תסתיים.
אבל לא ציפיתי לכאב הזה כל כך מהר, ברגע שעיניי פגשו בדמותה כאב חד פילח את ליבי בעוצמה שלא ידעתי שקיימת.
היא שמה לב אלי, מסתכל לתוך עיניי כאילו יש לה מה לומר לי אבל היא שותקת.
היא מרגישה לא בנוח מהמצב הזה כמו שאני לא מרגיש בנוח.
הלב שלי התחיל לפעום במהירות כשהיא פסעה לעברי וכשחלפה על פניי לעזור ללקוחות הכאב החד שוב פילח את ליבי בעוצמה, באותה הנקודה.
לעזאזל.

המשמרת עברה ביעף, התרכזתי בעבודה במטבח כך שלא פגשתי שוב את מבטה של ליסה.
שנאתי את מה שהיא גורמת לי להרגיש, שנאתי את העובדה שהיא כל כך יפה ועוד יותר שנאתי את העובדה שהיא הפכה לזרה בשבילי.
התנעתי את הרכב הכסוף שלי, מניח את שתי ידי על ההגה ולוקח נשימה עמוקה לראותיי.
רציתי לדפוק את ראשי מליון פעם בהגה רק בשביל שהמחשבות עליה יצאו לי מהראש.
נסיתי לסלק אותם, לא משנה כמה אני מתאמץ המחשבות תקועות במרכז מוחי ותודעתי.
ואני ללא ספק שונא גם את זה.
נכנסתי להילוך אחורי, יוצא מהחנייה הקטנה ומשתלב עם התנועה המועטת שעל הכביש בשעת לילה מאוחרת זו.

נכנסתי אל הבית השקט והגדול, כולם כבר ישנים ונמצאים בחלומם העשירי.
עשיתי את דרכי אל עבר הקומה השנייה, נזהר היכן שרגליי דורכות כדי שפרקט העץ לא יחרוק תחת רגליי ויפר את דממת הלילה השולטת על הבית.
נכנסתי לחדרי המבולגן, ערמת בגדים קטנה זרוקה על הרצפה, מצעי המיטה מבולגנים וכל מיני חפצים אחרים זרוקים במקומות שונים בחדר הרחב.
לא אכפת לי שמבולגן, רק רציתי להיכנס למיטה וללכת לישון כמה שיותר מהר אחרי היום המעייף הזה.
בעטתי את נעליי מרגליי וזרקתי אותם לצד המיטה, הפשטתי מעל גופי את חולצת הטריקו הלבנה ואת מכנס הג׳ינס הכחול המשפשף ונכנס אל המיטה בתחתוני בוקסר בלבד.
הנחתי את ראשי על כרית הנוצות הרכה, אני יודע שאני לא ישקע עכשיו שוב במחשבות על ליסה למזלי.
העייפות הכריעה ועשתה את שלה, ברגע שעצמתי את עיניי הכבדות, נפלתי תוך פחות משנייה לשינה עמוקה ונטולת חלומות כל שהם.

___________

-רוזלינדה (רוז) רגרייסה-

אני שוכבת במיטה הקרה שלי, כמות הדמעות שבכיתי יכולה למלא את האוקיינוס על גדותיו.
בפעם הראשונה בחיי, אין לי שום שמץ של מושג מה אני הולכת לעשות.
תמיד הייתי החלק האחראי בחבורה, זאת שתמיד יודעת מה לעשות בצעד הבא.
אבל עכשיו אני לא יודעת איך זה קרה, איך נקלעתי למקרה הכל כך פזיז הזה ואיך אני פותרת את הבעיה הזאת.
ההורים שלי הולכים להרוג אותי!
לקחתי נשימה עמוקה בפעם החמישית בחצי שעה האחרונה, מנגבת את שובל הדמעות ומנסה לחשוב בהגיון מה אני הולכת לעשות בנוגע למצב הזה.
אני בהריון! עדיין לא עיקלתי את זה.
זה מסביר את כל אותם הבחילות שהיו לי, ההקאות הבלתי פוסקות.
הייתי בטוחה שהשתמשנו בכל אמצעי הבטיחות שצריך כדי למנוע את זה.
אבל זה קרה, זה לא נמנע.
המשפט של ג׳ון לא יוצא לי מהראש, מתנגן בלופים שוב ושוב מאז שנפגשנו קודם לכן.
-״תתחתני איתי.״-
הוא רוצה שנתחתן, שאני יביא את הילד הזה לעולם.
מה חשבתי לעצמי לעזאזל?! ברור שהוא ירצה את הילד הזה, הילד הזה שלו כמו שהוא שלי.
ג׳ון כבר אדם בוגר, מוכן להקים משפחה, הוא יודע שהחיים קצרים ולכן הוא פזיז.
הוא יודע שכשהוא שם במלחמה החיים שלו יכולים להיגמר כל רגע, הוא רוצה המשכיות.
לעזאזל מה אני הולכת לעשות?
השאלה הזאת ממשיכה לטרוד אותי במשך שעות, לא נותנת לי מנוחה ויוצרת כאב ראש קטן הפועם לאיטו ברקותיי.
צלצול קצר ממכשיר הנייד שלי מפוצץ את בועת המחשבה שבה שקעתי במשך השעות האחרונות.
אני מדליקה את המסך החלק ואור בהיר מיד מסנוור את עיניי, אני מסתכלת על ההתראה החדשה שהרגע התקבלה.
הודעה חדשה מאת ג׳ון.
-רוז, אני יכול לבוא?-.
אני ממצמצת כמה פעמים מול המסך המואר אור בהיר, ראשי נמצא במקום אחר, אבל אני בכל זאת מקלידה מהר בלי לחשוב.
-כן-.

הוא שוכב לצידי על המיטה, ידו החמה מלטפת את גופי הרזה המכורבל לצידו מתחת לשמיכה.
ומזה שעות רבות שהראש שלי סוף סוף ריק ממחשבות, כל תשומת הלב שלי ממוקדת בידו הגדולה הנעה הלוך ושוב על עורי החם.
ידו עוברת על כתפיי החשופות גורמת לצמרמורת קלה לחלוף במעלה גבי, היא עוברת לאט במורד ידי ומדלגת לביטני השטוחה.
אני מרגישה איך ידו עולה מעלה לאט לאט וגורמת לכל גופי להימתח תחת מגעו המרטיט.
הוא מצייר עיגולים דימיוניים מתחת לחזה שלי וממשיך את טיולו על גופי כשידו יורדת הפעם מטה לכיוון רגליי.
הוא מלטף אותי הלוך ושוב מברכי ועד ירכי העליונה ושוב כל גופי נמתח תחת מגעו הרך.
״רוז בשבילי…״ אני שומעת את קולו לוחש בשקט לאוזניי, ליבי נמס למשמע קולו הגברי והכל כך מוכר.
״בשבילי תשאירי את התינוק הזה״ קולו נשמע כמעט מתחנן, ברגע בודד הוא עולה מעלי, נשען על ידיו כדי לא להפיל עלי את כובדו.
הוא מביט היישר לתוך עיניי ונותן לי תצפית מושלמת לעיניו החומות מבריקות הבורקות תחת אור הירח המועט המסתנן מבעד לחלום חדרי הפתוח למחצה.
ידו המשוחררת עוברת ללטף שוב את גופי, כאילו הוא יודע שזאת החולשה שלי.
להרגיש את ידיו החמות עוברות הלוך ושוב על גופי.
הלב שלי פועם כל כך חזק שאני די בטוחה שמרוב השקט השורר הוא יכול לשמוע אותו.
״ג׳ון…״ אני מתחילה לומר אבל הוא עוצר אותי כשידו גולשת לכיוון המפסעה שלי גורמת לכל איבריי לרטוט תחת מגעו החם.
״תתחתני איתי״ הוא מבקש שוב את אותה הבקשה שביקש ממני קודם לכן היום.
״בבקשה רוז, נעזוב את העיירה, נסע לאן שאת רק רוצה, בבקשה רק תתחתני איתי!״ הוא מתחנן, קולו שקט באוזניי ואני לא חושבת שאני יצליח לעמוד בזה עוד הרבה זמן.
הוא מנצל את כל החולשות שלי ובמיוחד את החולשה הכי גדולה שיש לי, האהבה שלי אליו.
״אתה חוזר עוד כמה שבועות…״ אני אומרת את הנורא מכל מחשבותיי, שרציתי כל כך לשכוח.
״ואני אחזור, אני מבטיח, אני אחזור אלייך ואל הילד שלנו״ הוא אומר בכיווץ גבות.
ראשו יורד לאט מטה במורד גופי, עוצר מעל ביטני השטוחה והחשופה ומנשק קלות את עורי המתוח.
נשיקות קטנות וחמות שמשאירות שובל שריפה לוהט ודמיוני.
הוא עולה בחזרה, מנשק את ראשי ארוכות וחוזר להביט בעיניי.
״תתחתני איתי״ הוא מבקש ממני שוב, אני מביטה מבולבלת בפניו הגבריות והיפות, ידי מלטפת את הצלקת הקטנה שעל צווארו.
אני לא יודעת מה לענות, מה לעשות.
אבל מבחינתו זה נראה כל כך קל, איך שהוא שורד את המצב הזה.
״בבקשה רוז, תתחתני איתי״ הוא שוב חוזר על בקשתו, לוחש אותה בשקט לתוך אוזניי וגורם לכל גופי לרעוד.
לבסוף אני עונה תשובה שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי, לעשות בגיל כזה צעיר…
״אוקיי״.