מבריחה את הדממה- חלק שביעי

מבריחה את הדממה- חלק שביעי "נעלם"

ויקטוריה היקרה,

עברו כבר שלושה ימים מאז שהלכת…אני יודעת שהבטחתי שאהיה חזקה, אבל אני חוששת שאשבר. אני מתגעגעת אלייך כל כך, אחותי הגדולה. ביקשתי מאימא ומאבא רשות לבקר אותך, את יודעת איזו תשובה קיבלתי? רגע, אני מעתיקה את הציטוט של אימא. היא אמרה לי, "אין למה, הדרך ארוכה ותכף החתונה, עוד מעט נראה אותה," ואז נזכרתי שאת מתחתנת. אני מקווה שאת בסדר ושלא תשתני. תישארי כמו שאת! ואל תדאגי, אני שומרת לך על הספרים ועל החדר. אני לא מאמינה שאת מתחתנת, אימא אמרה שבטח טוב לך שם ושאת מאושרת, את באמת מרגישה ככה?
כמו ששמת לב, ביקשתי רשות מאבא לשלוח לך מכתב והם הסכימו, איך אפשר לסרב לילדה מתוקה כמוני? רציתי להגיד לך שאני מתגעגעת ולספר לך קצת על מה שקורה פה מאז שהלכת.
אימא ואבא מאוד שקטים והם מדברים המון לבד, אולי עלייך, אני לא יודעת. דיוויד ולואיזה גם שקטים אבל מבצעים את עבודות הבית כשורה. היחיד שלא שקט פה זה פרנרדו, הוא קולני וקופצני ותמיד פורע את השיער שלי. אבל לגלות לך סוד? אני חושבת שככה הוא מסתיר את הגעגועים שלו אלייך, את בכל זאת אחותו הקטנה. את רוצה לשמוע עוד משהו מוזר? אתמול היה לנו אורח יוצא דופן, הוא היה כמו מהסיפורים שסיפרת לי! היה לו שיער בהיר וחלק אבל פרוע, עיניים חומות, בגדים זרוקים וחרב אמיתית על המותניים שלו. את מאמינה? חרב אמיתית! החרבות היחידות שיש לנו זה מעל האח וגם בהן אף אחד לא נוגע. למה יש לו חרב? אבל הדבר הכי מוזר זה שהוא חיפש אותך.
אמרנו שאת לא גרה פה והוא הלך. אני לא יודעת למה רציתי לספר לך את זה…
בכל אופן, אני ממש מתגעגעת אלייך ואני מאוד מתרגשת כבר לראות אותך ואת השמלה הלבנה שלך!

שלך באהבה,
מדלן.

ויקטוריה סיימה לקרוא את מכתב אחותה, עברו כמה ימים מאז כתבה אותו ורק לאחר שבוע הנמען קיבל את המשלוח. טיפת מים מלוחה זלגה על לחיי החרסינה של ויקטוריה והיא הרשתה לה לנוע אל עבר פיה ושם להיעלם כאשר ניצוץ הטעם עולה וגועש שוב ושוב כזיכרון המסרב להסתלק. אילו אחותה יכלה לדעת כמה היא מתגעגעת אליה ואל משפחתה. מדלן דיברה על החתונה, איך שכחה? העובדה כי היא עומדת להיות כלה טרייה פרחה מזיכרונה! היא רק החלה להכיר את אלפרד, כיצד תוכל להינשא לו? המשך המכתב הטריד את וויקטוריה לא פחות, מה פשר האורח? כיצד הכיר אותה ומה רצה ממנה? אלה שאלות אשר לעולם לא יקבלו מענה, או לפחות בינתיים לא. הדבר היחיד שנותר לה לעשות הוא להשלים עם העובדה שהיא ציפור בתוך כלוב נעול וזוהי המציאות שלה.
משב רוח נעים הביא עמו ענף קט הנחת תחת רגליה של וויקטוריה, היא הרימה את ראשה וצפתה בעלי הארגמן מתרוצצים באוויר הצח. עתה ישבה על ספסל האחוזה המעוטר מאבן שיש תחת עץ התפוחים, לבדה, כאשר המכתב בידיה. הו, כמה רצתה שאחותה תשב על ידה ותרכין את ראשה הזהוב על כתפה.
"גברתי! התרצי כוס תה חמה?" צעקה מרתה ממרפסת האחוזה.
"לא תודה, מרתה היקרה, התמלאתי כבר אודות לארוחתך," ענתה וויקטוריה בצעקה כשחיוך מתנוסס על פניה. היא ידעה בסתר לבה למה לא רצתה להצטרף למרתה בשתיית התה, היא ידעה כי הדבר ייחשב כאסור, היא ידעה שהיא צריכה לשקר. "אל האורווה," מלמלה לעצמה בחן, ידיה אחזו בחצאית שמלתה הירוקה והנערה התרוממה על רגליה אשר החלו ללכת קדימה וקדימה אל עבר סוסי הפרא של הבית. עתה לבשה על גופה שמלה פחות נפוחה מהפעמים הקודמות, זאת הייתה צמודה והדגישה את גופה בשלמותו. כפי שאנו יודעים, עיניה של ויקטוריה הן בצבע שקוף מהול בתכלת, עיניה קיבלו את מעט הצבע של בגדיה ולכן, בשל שמלתה הירוקה, צבע עיניה היה כמעט ירוק טבעי. כתפיה היו סגורות ומחשוף חזה גם כן לא בולט, שמלה המתאימה כמה שיותר לרכיבה של גברת.
הרוח ליוותה את וויקטוריה אל מקום חפצה, אל מגורי הסוסים. עקבי נעליה הסתבכו מדי פעם בשיחי הדרך אך הדבר לא מנע ממנה להגיע אל האורווה. "מישהו פה?" זרקה את שאלתה לאוויר כשהגיעה אל המקום ונעמדה במקומה. אף אחד לא ענה. איפה ג'ון?
"ג'ון?" שאלה בתקווה כי תשוב לראותו כאתמול. היא נזכרה באווירה המדכאת בה עזבה את ידידה ורצתה להתנצל על כך. היא עדיין לא ידעה למה וויתר על תואר "בעלה" שלה אך בכל זאת, זו לא הדרך היאה להיפרד אחרי שהתייחס אליה בצורה בה התייחס. וויקטוריה ידעה כמה לא האמינו בכוחה של אישה ועד כמה הרחיקו אותה מהסוסים ומהלכלוך. ג'ון דמה בדעתו אליה והיא אהבה זאת.
"וויקטוריה?" שמעה קול, ויקטוריה הסתובבה בחיוך והופתעה למצוא את אלפרד עומד מאחוריה, בגדיו נקיים ומצוחצחים, נחים על גופו בצורה מושלמת, החולצה בתוך המכנס, השער מסורק כיאה וידיו טמונים בתוך כיסי מכנסיו העשירים.
"כן?" התקדמה אליו בזמן שניסתה להעלות במוחה תירוץ אשר יסביר את שהותה במקום זה.
"מה את עושה פה?" שאל ישירות והביט בה בעיניו החומות.
"אני…אממ…" גמגמה תחילה ואז התעשתה, "ממשיכה את הסיור בבית, היום בתכנית? להכיר את כל העובדים פה!" קיפצה וחייכה בה זמנית. "אז, איפה נער האורווה?" שאלה בחן את התירוץ שזה עתה המציאה.
"אין לנו," אמר בקרירות. "מה זאת אומרת אין?" התעניינה וויקטוריה.
שניהם עמדו כך באורווה כשהרוח פורעת את שיערם ומעיפה מעט את חצאית שמלתה של ויקטוריה.
"הוא נעלם וג'ון עכשיו מחליף אותו עד שנמצא מישהו חדש," אלפרד שילב את זרועותיו החסונות.
נעלם, ויקטוריה שמעה את המילה הזאת כבר בשבוע האחרון. אה, כן, כשאלפרד סיפר לה שג'ון נעלם לעשר שנים! החוסר וודאות שיגע אותה! למה היא לא יכלה להיות מודעת לכל הקורה סביבה?
"נעלם? התפטר מעבודתו סתם כך?" שאלה ויקטוריה.
"לא, פשוט לא נראה באמצע משמרת אצלנו ואז לא הגיע ליום למחרת, וביום שאחרי וכן הלאה,"
"וואו," אמרה ויקטוריה בהתפעלות.
"אל תדאגי, אחרי שנתחתן, נעבור לבית אחר ושם נשכור לנו נער אורווה כראוי," חייך אליה אלפרד בשלמות יתר, כיצד יכול להיות כל כך מושלם?
"אם אתה כבר מזכיר את זה, מתי נתחתן?" שאלה אותו בביישנות כשגירדה בעורפה.
אלפרד צחק וקרב אליה. ויקטוריה צעדה צעד אחורה תוך הירתעות מהרגע, אך לאחר שנייה שבה למקומה.
"עוד לא שמעתי על כלה שלא יודעת את תאריך חתונתה," גיחך וצעד צעד נוסף לקראתה.
"תמיד יש פעם ראשונה," אמרה בבלבול, למה הוא כל כך קרוב?
"צודקת," ויקטוריה יכלה לחוש את הבל פיו על פניה. כעת יכלה לראות כי אלפרד גבוה ממנה בראש וחצי והיא הייתה נערה גבוהה.
"זה יהפוך לשגרת יום," חייכה.
"שתהיי צודקת?"
"כן"
השניים היו כל כך קרובים, כנראה שאלפרד החליט לנסות דבר חדש על מנת להתחבר עמה.
"שלום," השניים קפצו ממקומם כששמעו את קול גברי מימינם.
"ג'ון," נאנחה וויקטוריה כשניסתה להרגיע את ליבה.
"אני מפריע?" שאל ועיניו סקרו את ויקטוריה וננעצו בעיני אלפרד.
"לא, ממש לא," חייכה ויקטוריה כשטפחה על שמלתה והחלה לצעוד חזרה לאחוזה.
"אני בדיוק בדרך לשתות תה עם מרתה," אמרה בחינניות ועזבה את שני הבנים לבדם.
אלפרד, ג'ון, אלפרד, ג'ון, אלפרד, ג'ון. למה הם עושים לה את זה? כל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות. ויקטוריה צעדה לביתה חסרת אונים על מנת לשכב מהורהרת בחדרה הקט והשקט.
בינתיים האחים החלו לדבר בפעם הראשונה על רגשותיהם לנערה.
"נראה שאתה וויקטוריה התחברתם," ג'ון פתח את השיח.
"היא תהיה אשתי בעוד שבועיים, אני צריך להתחבר איתה," אמר בשילוב ידיים.
"אתה צודק, רק אל תפגע בה,"
"אתה מכיר אותי ג'ון, למה שאפגע בה?" שאל אלפרד בבלבול, למה זה כל כך משנה לו?
"אני סתם אומר," העיר ג'ון ואז הוסיף, "לא משנה, אתם תהיו זוג נפלא אחי, שיהיה יום טוב," ולאחר מכן צעד אל עבר חדר מנוחת הסוסים בכדי לרכב מעט בזמן שהוא נותן למחשבותיו להוביל את דרכו לעת עתה.
"ג'ון," אמר אלפרד וגרם לאחיו להסתובב אליו, "אתה מתחרט שוויתרת עליה?"
"אלה בסך הכל מסמכים," אמר בחיוך.
"למה וויתרת?" שאל אלפרד, מסרב לעזוב.
"הייתי חייב," מלמל ג'ון.
"למה?" הלה שאל בהסתקרנות.
"יש לי משהו שאני צריך לעשות,"