מבריחה את הדממה- חלק שישי

מבריחה את הדממה- חלק שישי "האורווה"

קרני השמש החמות חדרו את תריסי חלונה של ויקטוריה והעידו על הבוקר השני שלה באחוזת משפחתה העתידית, ביתו של ארוסה. ידיה שפשפו את עיניה הסגורות, שפתיה שרבטו קו עקום של חיוך רענן ורגליה התמתחו עד סוף מזרן מיטתה. ויקטוריה הסירה את השמיכה הרכה וחשפה את גופה הענוג אשר היה עטוף בכותונת יחידה. הנערה פסעה לאיטה אל החלון ופתחה אותו לרווחה, רוח קרירה חדרה לריאותיה ושטפה את גופה כניזון מאוויר צח זה. שיערה התנופף לאחור ועיניה נסגרו שוב. אין ספק שהאחוזה נמצאת במקום גבוה, חשבה.
ויקטוריה לבשה עתה שמלה אלגנטית בצבע אפרסק עדין מבד סאטן, את המחוך קשרה בעצמה ואת הסרטים השחורים על חזה ועל שרוולי שמלתה חיזקה בקפידה. שובל השמלה בלט מאחור והשתרך אחרי הגברת. כעת, כתפיה היו מכוסות אך מחשוף חָזַה הציץ מעט כיאה לגברת נאווה המעוניינת להדגיש את גופה בפני משפחת ארוסה. שרוולי שמלתה היו צמודים לזרועותיה עד מרפקיה ולאחר מכן השתחררו והתעופפו עם כל תנועה שעשתה. היא הייתה יפיפייה, כציפור קסומה בכלוב זהב.
לאחר מכן, סירקה את שיערה פעם נוספת והחליקה על צמרת ראשה, בין תלתלי שיערה הכהים, סיכה מיוחדת אשר ירשה מאמה המתאימה באופן מושלם לסגנון ולצבע השמלה. כמו כן, לא שכחה לענוד את טבעת הזהב העדינה שקיבלה מסבתה.
הגברת יצאה מחדרה כשידיה לצידי חצאית שמלתה, נעליה השמיעו קול נקישה מתמשך כשחלפה במסדרונות הקומה, ירדה בזהירות במדרגות והגיעה אל שולחן האוכל על מנת לסעוד יחד עם בעלי הבית את ארוחת הבוקר.

לאחר ארוחה משביעה וכמה מבטים מוכרים וביישניים בינה לבין אלפרד, ויקטוריה המשיכה לבדה לגלות את שאר שטח ביתה החדש. כמו אתמול, ג'ון לא נוכח בארוחה. האם ברח שוב? נעלם כפי העת לפני עשר שנים? השאלות אודות נושא זה לא הניחו לנפשה. כמה צעדים ממנה עמדה אורוות סוסים, ויקטוריה התרגשה וקיפצה במקומה. מאז ומעולם אהבה את חיית הפרא הזו, לצפות בגופם השרירי של הסוסים כשהם דוהרים בשדות, בשיערם ניתז לכל עבר עם הרוח ובמנוחת הסוסים להברישם, לשמוע את קול פרסותיהם, להתפעל מצבעי פרוותם ולקוות לרכב עליהם בבה הימים, "גברת שומרת על הבית ומגדלת את הילדים, לא מתפרעת על הסוס," הייתה אומרת לה אמה, שוב ושוב. כמה רצתה שאחותה הקטנה, מדלן הנאווה, תוכל לנהוג כרצונה, כמה ביקשה והתפללה שהחוקים שהכניעו אותה יפסחו על הילדה הקטנה. ויקטוריה נכנסה לאורווה ושמעה פרסות סוס מתרחקות. היא עקבה אחרי הקול כשידיה אוחזות בחצאית שמלתה בכדי לאפשר לרגליה לנוע קדימה. קצוות שיער כהה נפלה על פניה הלבנות כשלג ולוויקטוריה לא היה אכפת, כל שחשבה עליו היה למצוא את הרעש, להחזיק את הסוס למקומו ואולי בשל כך יזכו אותה ברכיבה אחת, רק אחת.
"בבקשה," לחשה לעצמה.
היא יצאה מחדר מנוחת הסוסים אל אזור הרכיבה ושם ראתה את ג'ון, תלתליו פרועים, גבו מופנה אליה כך שיכלה לראות את כתפיו הרחבות. על ידו עמד סוס, כהה פרווה, שחור כמו עיני העורב הצווחני ביותר בבית הקברות, ברק הבהיק על גופו ושיער החיה סורק על ידי זרועותיו החסונות של ג'ון.
"שלום לך," אמר לאחר שויקטוריה דרכה בלא כוונה על ענף והסיחה את דעתו אליה. כשהבינה כי הוא מדבר אליה, לאחר שעיני האמרלד ננעצו בה בהתגרות, הסמיקה מידית.
"שלום גם לך," ענתה לו במהירות, מנסה לא לגמגם, הרי הוא תפס אותה מתבוננת בו, איזו מבוכה!
"את תלכלכי את השמלה, עדיף שתחזרי לבית," אמר לה וחזר להתמקד בסוס.
"באתי לרכב," פסקה והתקדמה אל השניים.
ג'ון הסתובב באחת, "לרכב?" נשמע מופתע.
"כן, בבקשה אל תגיד לי שבגלל היותי אישה מקומי הוא במטבח ורכיבה היא לא בשבילי, שמעתי את זה מספיק," הסיתה את מבטה אל האופק, אל עבר זיכרונות ביתה.
"לא אומר לך זאת, גבירתי," חייך אליה והושיט את המושכות.
"באמת?" לא האמינה כי אחד מחלומותיה עומד בזה הרגע להתגשם.
"אם את רוצה, את מחליטה," אמר בחיוך.
פחד קל הרעיד את רגליה, היא מעולם לא רכבה, רק עקבה מחלונה אחר רכיבתם של אחרים. ויקטוריה הצליחה להשתלט על חששותיה ועלתה בעזרתו של ג'ון מצידו השמאלי של הסוס על אוכפו. ג'ון העביר לויקטוריה קסדת מגן מלוכלכת אותה תרכיב על ראשה, "אני חייבת?" שאלה בספק.
"בוודאי, היא לא רק מגנה מפני נפילה אלא גם מפני ענפי עצים," הסביר בחיוך. תפסיק לחייך, חשבה.
היא חבשה את הקסדה, ניסתה לסדר את שמלתה שהשוותה לה מראה של בלון מתנפח על הסוס, הכניסה את רגליה בארכובות כאשר העקבים מופנים אל גוף הסוס ומשכה במושכות ללא שום התראה.
ג'ון צעק לה כל מיני דברים, אולי הוראות, אך היא לא שמעה. כיצד יכלה? היא רכבה! ממש רכבה.
עקביה בעטו בגוף החיה, הוא דהר במהירות, אולי יותר מידי מהר? שניהם דהרו בכיוון הרוח והדבר הועיל לרכיבה. ויקטוריה צעקה, צחקה וליטפה את הסוס בשיערו הגולש. מהצד, ג'ון צפה בה. כמו ציפור משתחררת לחופשי, חשב. כמה יפה היא, מעולם לא ראה מישהי רוכבת כך, כאילו מטבעה.
"היא מקלקלת הכל," מלמל לעצמו ברוגז וכשראה כי דהירת הסוס ממהירה וכי קסדת הנערה הועפה מראשה עקב הרוח, החליט לעלות על פרסי, הסוס הבהיר והמוכתם ולעצור את רכיבתה.
ויקטוריה הרגישה כשיכורה על גב החיה וצחקקה לעצמה ללא שום סיבה. היא צפתה בג'ון קרב אליה בדהירת סוס נוסף, "רוצה לרכב…" עצרה בכדי לצחוק והמשיכה לאחר שנייה, "לרכוב אל היער?"
"לא, לא יוצאים בינתיים משטח הרכיבה, בהמשך עלמתי," חייך אליה.
'עלמתי', המילים הזכירו לה כי היא לא עלמתו, הוא וויתר עליה, לא כך? בין רגע צחוקה פסק והסוס הרגיע את דהירתו בשדה כאילו חש את רגשותיה של ויקטוריה.
"תעזור לי לרדת?" ביקשה מג'ון.
"בשמחה," אמר לה ולא הבין מה פשר שינוי מזג רוחה.
השניים התהלכו מחוץ לאורווה לאחר שהחזירו את הסוסים והציוד למקומם הראוי.
"תודה," חייכה אליו.
היא לא נראית מאושרת כמו קודם, חשב, למה עיניה עצובות?
"קרה משהו?" שאל.
"זהו העניין, שלא קרה ולא יקרה כלום, להתראות ג'ון," אמרה כשהביטה בעיניו המקשיבות והפנתה אליו את גבה בעודה צועדת לחדרה להחליף את שמלתה שהתלכלכה.
"שלום לך," אמר.
אם רק הייתה מבינה…