מבריחה את הדממה- חלק שמיני

מבריחה את הדממה- חלק שמיני (מספר מזל)

הדממה יכולה להופיע במצבור רחב של רגעים בחיים כמו באמצעה של שיחה ריקה, בהישמע בשורות רעות, צעד לפני נשיקה, במוות, וכן אף כשאין תגובה לדבר מה. לאחר שעניין החתונה נטמע בויקטוריה, בסך הכול שבועיים מרחק מלהיות כבולה לגבר אחר, הגברת שתקה ושקעה תוך עצמה. מלבד קירות החדר, שאר דיירי הבית היו בטוחים כי לשונה נעדר מפיה במשך יומיים. השאלות הלכו והתרבו במוחה, ההלם, העתיד הבלתי ידוע אך עם זאת, סלול מראש. ויקטוריה הייתה חייבת לזכות בכמה רגעים לעצמה, מעט מחשבה על הדרך בה תנהג מעתה והלאה.
"גבירתי?" שמעה את קולה של מרתה, אומנת הבית, מבעד לדלת חדרה.
ויקטוריה שכבה דוממת על מיטתה והביטה על התקרה, כל כך ריקה, כל כך מלוטשת.
"עלמתי, בבקשה השמיעי קול, את מדאיגה את אדונייך ואף אותי,"
לאחר דקה של שתיקה ויקטוריה פלטה מעט מילים כבקשתה של מרתה, "הכל בסדר, הניחו לי לעת עתה בבקשה,"
"כרצונך," ענתה מרתה וצעדה בצעדים כבדים דרך מסדרון הקומה השנייה אל המדרגות ומשם אל שולחן האוכל אותו סובבים האדונים.
"אני חושבת שהיא חולה," אמרה מרתה לריצ'ארד, אבי הבנים.
"אני נוטה להסכים עם מרתה, אבא, בעוד פחות משבועיים החתונה! היא חייבת להיות בשיא בריאותה," ביקש אלפרד.
"אני אדהר אל הרופא הקרוב," הציע ג'ון שעמד על יד השולחן כשידיו תחובות בכיסיו.
"תודה ג'ון," טפח אלפרד על שכמו של אחיו.
אבי הבנים הנהן לבנו בעל עיני האמרלד והלה יצא מדלת אחוזת ביתם, אל עבר הסוסים.

ד"ר פלדמן בדק את ויקטוריה ביחידות, ללא דיירי הבית הדואגים ולאחר שסיים יצא מחדרה ופנה אל אותן הדמויות המודאגות.
"היא בסדר גמור," חייך אליהם.
"מה זאת אומרת? לא ייתכן," אמר אלפרד בבלבול.
"אתה בטוח בדברייך דוקטור?" שאלה מרתה וקולה רעד, זה כבר שבועות שלא ראתה פנים חדשות באחוזתה ושינוי זה ריגש אותה במקצת.
"במאה אחוזים, הנערה בסך הכל חוששת מהחתונה, הניחו לה להרהר ובעוד יום יומיים היא תחזור אליכם בריאה ושלמה." אמר בחיוך כשסידר את מזוודתו וטמן בתוכה את פינקסו.
"תודה לך דוקטור," אמר אדון הבית וביקש ממרתה ללוות את הרופא אל מחוץ לאחוזה.
ג'ון סקר את אלפרד וחשב לעצמו אם הוא מצוברח עתה בשל תסכולה של ויקטוריה, הוא רצה לעזור לאחיו, אך לא ידע כיצד.
"אלפרד? אל תדאג, היא בסך הכול מתרגלת למציאות החדשה," אמר לבסוף.
"תודה ג'ון," ניסה לחייך אל אחיו ופנה אל חדרו.

דאגתם של בעלי הבית החמיאה לה ועוררה בה את תחושת החיים, זוהי המשפחה שלה עתה. ויקטוריה הרימה את עצמה מהמיטה וכהרגלה פתחה את חלון חדרה ובכך התרעננה בשל האוויר הצח. ברגע שתלתלי שיערה הועפו מפניה עלה בראשה רעיון, במקום שתחכה לתשובות לבוא, היא תבוא אל התשובות בעצמה. היא ידעה, מהיכרות קצרה עם ג'ון כי בשעות הערב הוא נוהג לרכב על סוסי הפרא, ומי לא ירכב? האוויר נעים, הרוח קרירה, פשוט מושלם. היא יודעת איפה נמצא חדרו מאז התקרית ביום הראשון שלה באחוזה ושם, בחדר, היא תחפש את התשובות לכל שעולה על רוחה.
כשעל גופה כותונת זהובה, ויקטוריה פסעה אל מחוץ לחדרה אל עבר מטרתה המחודשת. כמו בפעם הקודמת שצעדה על שטיחי הארגמן, גם כעת רגליה היו יחפות ולא השמיעו אף צליל. רק נשימותיה מילאו את חלל המסדרון, נשימות קצובות, אחת שתיים, אחת שתיים. ליבה פעם יחד איתן, אולי מפחד ושמא מתרגש?
דלת חדרו של ג'ון הייתה סגורה בקפידה, לשבריר שנייה ויקטוריה הייתה בטוחה כי הדלת תהיה נעולה, אך היא מיהרה להשליך מחשבה זו, מפני שאז, מסעה הקצר יהיה לשווא. הגברת נשאה את זרועה העירומה לידית הדלת והופתעה לגלות כי מחשבתה הקודמת כאילו ניבאה את עתיד הרגע, הדלת נעולה. מה הוא מסתיר? ויקטוריה גירדה בראשה ונאנחה עמוקות, רגליה כמעט רקעו בכעס וחשפו את מקומה מחוץ לחדרה. "מה לעשות? מה לעשות?" מלמלה לעצמה.
מבטה נפל על השטיח הירוק בכניסה לחדרו של ג'ון ובין רגע זיכרון נוסף עלה וצף, "ויקטוריה! מה אמרתי לך על להשאיר מפתח לאחותך מתחת לשטיח? את מסכנת את כולנו! אם הגנבים היו רואים?" אמה הייתה אומרת לה. "אבל אימא, אני רוצה שבמקרה הצורך, מדלן תוכל למצוא את הכניסה לבית בעצמה," ויקטוריה ענתה.
ללא שום מחשבה נוספת ויקטוריה התכופפה בעדינות והרימה את השטיח הדק, מפתח כסוף, גדול, מעוטר ומאובק שכב על הרצפה, כפי שחשבה. הנערה לקחה אותו בזהירות, החזירה את השטיח למקומו הראוי ודחפה את קצה המפתח אל המנעול התואם.
הדלת נפתחה לאיטה וויקטוריה נכנסה בשקט רב, על קצות אצבעותיה.
החדר היה חשוך…אפל…הסהר הציץ מחלונו הפתוח למחצה מה שהוסיף אופל לאווירה המעורפלת. ויקטוריה לא יכלה לראות דבר ולכן חיפשה בידה את שולחנו של ג'ון, שם ככל הנראה, תמצא את העששית. שום זכר לחפץ המדובר. "לעזאזל," מלמלה לעצמה. "חל איסור על ניבול פיה של הגברת," שמעה את אמה בראשה. "לא עכשיו אימא," ניערה אותה החוצה.
כאינסטינקט, ויקטוריה קרבה אל החלון, לנצל את מעט אור הלבנה המאיר על פניה. ככל ששהתה בחדר יותר ויותר, כך עיניה התרגלו לחשכה, ויקטוריה הצליחה לראות את השמיכה המבולגנת, את הכריות שזרוקות ארצה, את השולחן עמוס בכל מיני דפים, מחברות ומכשירים שלא זיהתה ושם, ביניהם, העששית. ויקטוריה עזבה את סביבת החלון ואחזה בעששית, לאחר שהֵדליקָה, החלה לבחון את מרכיבי השולחן. אותם הדפים המפוזרים קושקשו בשפה זרה אשר לא יכלה לזהות, המחברות חבקו בתוכן כל מיני ניירות ותמונות. הנערה אחזה באחת המחברות ועיינה בסקרנות מתחדשת באוסף התמונות המוחבא למחצה.
בתמונה הראשונה השמיים נראו כה בריאים ועסיסיים, עצי המקום בעלי עלווה ירוקה לתפארת, ציפורים מצייצות מתעופפות על יד ענני הכבשה, ספסלי עץ מעוטרים ברחבי השביל הארוך והמסתלסל. מהו המקום הזה? מאחורי אחד הספסלים הקרובים יכלה לראות מעין שלולית צלולה עמוקה- אגם. מה הייתה נותנת בכדי לטייל שוב על שפת האגם, להאכיל ברבורים, לטבול רגליה במאגר המים ולהיכנע לחסדי הרוח. אך השאלה הגדולה מכל הייתה עקב איכות התמונה. ויקטוריה הייתה בטוחה כי ניתן לצלם עתה אך ורק בשחור לבן וכמובן שלא כך, לא באיכות הזו. מרקם התמונה היה חלקלק ומבריק ומראותיה כאילו יצאו משם אליה.
הדממה יכולה להופיע במצבור רחב של רגעים בחיים, כל מיני רגעים מתוכננים ואף בלתי מכוונים, כמו ברגע בו ויקטוריה אחזה בתמונותיו של ג'ון בעת עמדה בחדרו, בשנייה בה עברה להביט הלאה, אל התמונה הבאה, באותה מאייה כשנגלתה אליה יפיפייה אדומת תלתלי שיער כאש הלהבה על רגע בניין רב קומות מפואר מצופה לבנים עשירות, באותה פעימה בה דלת החדר נפתחה לרווחה. אז, רגע אחרי, הדממה הופרה.