מגדת העתידות, הקדמה
הייתה זו שנת 1417, וסופיה ישבה בחדרה בעיירה קטנה באנגליה, סנטרה מורם ועיניה כועסות.
לאחר שטרקה את דלת חדרה, הרגישה טוב יותר כי פרקה מעט מזעמה. אבל היא עדיין היתה מתוסכלת מאוד.
היא שלפה את היומן שלה מהמדף התחתון בארונה, והחלה לרשום בו בקדחתנות את קורותיה, כפי שנהגה לעשות הרבה פעמים בחייה.
'היום ג'ון אכן הציע לי נישואין, כפי שצפיתי. וסירבתי לו כמובן, כפי שתכננתי.'
עט הנוצה שלה חרק בכל מילה שלישית. היא המשיכה, 'כשסיפרתי על זה לאמא, מובן שהיא לא הבינה אותי. היא אמרה באכזבה, "אבל הוא נורא עשיר!" ולא עניין אותה העניין הקטן ההוא, שהוא מבוגר ממני בעשרים וחמש שנה. עשרים וחמש! ואני לא מחבבת אותו כלל, והוא מזיע כל כך! תמיד! היא לא הפסיקה לומר שאישה צעירה מוכרחה להתחתן בהזדמנות הראשונה שצצה, כדי שלא יקרה חלילה מצב שבו תיוותר לבדה, רווקה זקנה. אמא רצה לקרוא לסבתא מביתה, כדי שגם היא תנזוף בי. סבתא כבר הגיעה, אבל היא טרם עלתה לחדרי לנזוף בי. אני כבר מעזה לקוות שהיא תומכת בי…
'הו, יומן, רגע לפני שאני אומרת לך שלום לבינתיים, אני מוכרחה לתאר לך את התגובה של ג'ון כשעניתי לו, "לא"; פיו נפער וחשף את שיניו הבולטות, ושלוש טיפות זיעה נזלו על לחיו הימנית (לא הספקתי לספור את אלה שנזלו על השמאלית, כי הייתי עסוקה בהתבוננות באלה שעל הימנית). גבותיו הורמו גבוה ולשונו השמנה השתרבבה מקצה פיהו.
'זהו, יומן. שיהיה לך יום טוב עד הפעם הבאה שאכתוב בך, שבוודאי תהיה בקרוב.'
בדיוק ברגע שסופיה סיימה את כתיבתה ותחבה את היומן למקומו, הקפיצו אותה נקישות על דלתה.
"מי?" צעקה סופיה.
"זאת אני, סבתא."
"היכנסי, אם מטרתך היא לא לנזוף בי עוד," ענתה סופיה.
סבתה התמהמהה. "יש לי משהו להראות לך."
סופיה נאנחה ופתחה לה את הדלת. סבתה נתנה לה נשיקה על לחייה והתיישבה על מיטתה. סופיה התיישבה לצדה. "מה רצית להראות לי?"
היא שלפה מכיסה מחברת מצהיבה והושיטה אותה לנכדתה.
"מה זה?" שאלה סופיה בתמיהה והפכה את המחברת.
"זה ספר שמצאתי בנעוריי ליד פח האשפה. הסתקרנתי וקראתי אותו עשר פעמים לפחות, ומלבד שהוא נורא מעניין, גם למדתי ממנו מספר דברים חשובים."
"מה למשל למדת ממנו?" שאלה סופיה בעצבנות קלה, יודעת שזה יתקשר לסירובה להצעת הנישואין.
ואכן, סבתה אמרה, "אל תכעסי עלי, סופי שלי, אבל למדתי ממנו שנערה חייבת להינשא כמה שיותר מהר, כי ללא בעל היא חסרת הגנה ואומללה."
"לא, היא לא!" קראה סופיה בכעס.
"לאחר שתקראי את הספר הזה," אמרה סבתה בחיוך מעצבן, "אולי תשני את דעתך."
"לא אקרא בו," אמרה סופיה והשליכה בכוח את המחברת הישנה על ריצפת העץ של חדרה.
"ובכן," אמרה אימה בעצבות ממפתן החדר, וסופיה נוכחה לדעת שעמדה שם כבר רגעים ספורים, "חבל מאוד שלא נישאת לג'ונאס. עם ההתנהגות הפראית שלך אני באמת לא יודעת מי ירצה אותך."
ועם המילים המכאיבות האלה הסתלקה בחזרה למטבח.
סבתה הניחה יד על כתפה. "סופי שלי," אמרה בטון מפייס, "פשוט קראי את זה, בסדר?"
סופיה סילקה את ידה מכתפה. "איני רוצה."
"ובכל זאת," אמרה סבתה.
"לא אקרא אותו!" זעמה סופיה, ועיניה צורבות. "תלכי מחדרי בבקשה."
סבתה לא נראתה מבוהלת מהתקף הזעם שלה, ופסעה בנינוחות לעבר הדלת.
"להתראות, חמדתי," אמרה סבתה והחלה להתרחק.
"שכחת את המחברת שלך!" קראה סופיה.
"לא שכחתי," ענתה סבתה בצעקה מהמסדרון, "תשאירי אותה אצלך!"
סופיה בעטה בדלת בעצבים וזו נטרקה בקול נפץ.
לאחר יומיים שבהם הסתגרה סופיה בחדרה ולא אכלה דבר מלבד כיכר לחם שהחביאה מתחת למיטתה, היא נכנעה ופתחה את המחברת.
היא התחילה לקרוא:
תגובות (2)
ווואאייייי זה ממש מעניין!!!! אהבתי נורא את כישרונית אני ממשיכה לקרוא תפרק הבא חח
♡♡ תודהה