מגדת העתידות, פרק 3

"…מיד לאחר שנסגרת הדלת מאחורי ריצ'רד, אני שומעת מבחוץ קולות דיבור. קול אחד שייך לריצ'רד, ואת השני איני מזהה.
"ריץ'!" קורא הקול האחר, "האם היית אצלה? איך היא? איך היה?"
אני כוססת את ציפורניי וכורה את אזני לשמוע היטב.
"לא הצלחתי לעמוד לגמרי על טיבה, אבל אני חושב שהיא בסדר גמור," עונה ריצ'רד ואני קצת נעלבת, והוא מיד מוסיף, "היא עזרה לי מאוד."
"טוב," עונה האחר, "אני אכנס אליה ואראה בעצמי. להתראות!"
"להתראות, יוהאן!"
הדלת נפתחת בחריקה ואני קופצת בבהלה. לקרון נכנס גבר בגיל עשרים וחמש שנים לפחות, גבוה מאוד וגם רחב ושרירי. חולצת הכפתורים שלו פתוחה עד מרכז חזהו ומכנסי העור החומים שלו קשורים בחגורת עור שחורה. נעליו עשויים מאותו העור של המכנסיים, ואני תוהה אם הוא בעצמו צד את החיה המסכנה ופשט מעליה את עורה החום הזה.
הוא מתיישב על הכסא ללא הזמנה ומקרב אותו לשולחן באנרגטיות. מרפקיו מונחים בכוח על השולחן ומקפיצים אותו בקול חבטה.
אני משתדלת לא להירתע ממנו ולהישאר רגועה ושלווה, זוקפת את סנטרי, שולחת אליו מבט ואומרת, "שלום, יוהאן."
הוא מקרב קדימה את ראשו ומרים את גבותיו. "את באמת מגדת עתידות, מה?" הוא מחייך בחצי פה וחושף גומה בלחיו. הבל פיו מסריח מיין ועוד משהו לא מזוהה, אך אני נשארת נטועה במקומי ולא נסוגה לאחור. אני צריכה להישאר בעמדת כוח, לא בעמדה של פחד.
"מובן שאני מגדת עתידות, אינך יודע לקרוא?" אני שואלת בהרמת גבה ומחווה בראשי על הכניסה, שרשום השלט מחוצה לה.
הוא מגחך. "יש לך חוצפה, ילדה," אומר בשעשוע.
אני מבליגה ואומרת, "אז מה תרצה שאחפש בכדור הבדולח שלי?"
"יקירתי," הוא אומר בטון מתנשא שמרתיח אותי, "עוד לא אמרת לי איך קוראים לך."
"אני בלה," אני אומרת בקצרה.
"בלה, בלה…" הוא אומר, מותח בפיו את ההברות ולוקח משמי את כל היופי שאי פעם אולי היה בו. "בלה… השם שלך מתאים לך," הוא שוב מחייך את חצי החיוך שלו.
לוקח לי רגע להבין את כוונתו. הפירוש של בלה בצרפתית הוא "יפה".
"תודה," אני מחייכת בענווה מעושית, וכבר להוטה להתחיל את חיזוי העתידות ולגמור עם בן האדם הדוחה הזה. "אז – "
"אם את כל כך רוצה להתחיל," אומר יוהאן בהשלמה, והוסיף בלגלוג, "אז כדאי שנתחיל באמת. הרי לא כדאי לי להילחם נגד זעמה של נערה צעירה, הלא כן? התוצאה תהיה בוודאי שאהיה קשור כמו חזיר לכיסא הזה, וראשי יתגלגל לנהר."
ככל שיוהאן דיבר יותר, כך גבר תיעובי אליו. "כן. נתחיל," אני אומרת בהחלטיות ומתעלמת מדבריו.
"בסדר," הוא נכנע, "אז אני רוצה…"
אני כבר מתחילה להביט בכדור הבדולח, ומעמידה פנים רציניות ומהורהרות.
"אני רוצה שתגידי לי מי האישה שתהיה אישתי," הוא אומר, "אני רוצה שתיראי אותה בבירור בכדור הבדולח הזה, ותתארי לי אותה."
אני מכווצת את עפעפיי בתמיהה ומלטפת את הכדור הבוהק, מחפשת כביכול פנים כלשהן בתוכו.
"אילו פנים את רואה?" שאל בעיניים נוצצות בזדון, "אני רוצה לדעת מי זאת. למי אנשא."
כשאני מעיפה ביוהאן מבט חטוף אני מבינה. הוא יודע שכל הגדת העתידות הזאת היא שטויות, הוא יודע שאינני באמת מגדת עתידות והוא יודע שבכדור הבדולח לא רואים דבר מלבד ההשתקפות של עצמך. כלומר, במקרה זה, ההשתקפות שלי.
ובמילים אחרות הוא רוצה שאנשא לו.
"חמור!" אני נובחת עליו, והוא מתפקע מצחוק.
"למה ככה?" הוא שואל, "למה מיד לומר לא?"
אני כמעט מתפלצת. "אתה ראית אותי פחות מעשר דקות ואתה מבקש להינשא לי? מה למדת על האופי שלי בדקות ספורות אלה? האם הוא כה טוב שהחלטת לקשור את חייך בחיי בזכותו?" אני שואלת בלגלוג, מודעת לכך שלא אכפת לו כהוא זה מה האופי שלי, ובלבד שיהיו לי גזרתי ועיניי היפות.
צחוקו גווע והוא אומר, "אפשר ללמוד הרבה על אופיו של אדם אפילו ממבט ראשון. ואגב," הוא אומר ונעמד, מעיף את כסאו לאחור, ואני נעמדת באימה, "ידעת שאת יפה כשאת כועסת?"
יוהאן מתקרב אלי, אוחז אותי במותניי ומצמיד אותי לקיר באגרסיביות. אני מודעת לכך שאני שולחת אליו מבט מפוחד, אולם זה לא בשליטתי.
הוא מוריד את ראשו ולוחש לאוזני, "היה נעים להכיר," בקול שמעביר בגבי צמרמורת, ובאותה פתאומיות ואנרגטיות שבה נכנס לקרון, הוא עוזב אותו. כשאני משתחררת מלפיתתו אני צונחתם על הריצפה לישיבה מבוהלת.
לפני שאני מספיקה לנשום נשימה אחת, ראשו של יוהאן צץ בעד הדלת בשנית, והוא אומר בשקט, "אה, ותשתדלי לא לדבר יותר מדי על מה שקרה פה, בסדר? אני לא חושב שכדאי לך שמישהו ידע." קולו של יוהאן אדיב ומנומס, אבל מסתיר מאחוריו רוע וגסות.
אם קודם חשבתי לספר לריצ'רד על יוהאן, חברו האכזר והמגעיל, ולבקש ממנו עזרה ורעיונות להמשך פעולה, עכשיו זה ללא ספק לא יקרה. יוהאן הפחיד אותי בצורה כזאת שאיש לא הפחיד אותי מעולם.
כשאני מביטה בידיי וברגלי, אני נוכחת לדעת שהן רועדות. גם נשימותיי קצרות ושטחיות. אני מרגישה לא מוגנת, מפחדת ובודדה, ואני פורצת בבכי."