מהצד שלי- הקדמה

אני לא אוהבת ספרים.
הם כולם אותו הדבר: ילדה מנודה עם מעט חברים, נער חדש וחתיך, משולש אהבה שכולל את הילדה המקובלת, הנער מעדיף את הילדה הפחות- מקובלת והם הופכים לזוג.
הכול טוב ויפה, לא?
אז זהו, שלא.
מה עם הילדה המקובלת? מה עם כל המקובלים?
בספרים הם תמיד יפים, לא חכמים, משפילים, מגעילים, חשים. וזה ממש לא נכון.
אנחנו בכלל לא כאלה!
כן, אמרתי אנחנו.
הפעם תשמעו את הסיפור מהצד השני- מהצד של המקובלים- מהצד שלי.

קוראים לי ייל סטינסון (כן, ייל זה שם מוזר- אני יודעת, כבר אמרו לי את זה). אני בת 16 וחצי, בכיתה י"א. לחבר הכי טוב שלי קוראים דאלאס- הוא הילד הכי חמוד בעולם! ושלא תדאגו, הוא הומו.
לחברה השנייה הכי טובה שלי קוראים בוני- רכלנית מטורפת, כל מה שחשוב זה להיות מקובלת ויפה.
יש גם את דייב- הוא ממש שרירי וגבוה, סטרייט ומאוהב בכל מה שזז.
ההורים שלי גרושים, אבא שלי שוטר ואימא שלי היא מורה. יש לי אח גדול שקוראים לו טובי אבל הוא לומד בקולג' ואני לא רואה אותו הרבה.

הסיפור שלי מתחיל בכיתה י"א:
נער חדש מגיע לכיתה ואני מתאהבת בו. כמובן שכמו בכל סיפור טוב יש גם ילדה פחות מקובלת שמתאהבת בו. היא נראית חמודה ומסכנה אבל היא ממש לא כזאת (היינו בגן ביחד והיא נשכה אותי כי לא רציתי לתת לה ציור שציירתי- יש לי עדיין צלקת), היא וכל החברים שלה משמיצים את המקובלים.

אני לא אגלה לכם הכול… ;)