מה הייתי עושה בילעדייך? – עונה שנייה *~* פרק 2

נכנסנו למאחורי הקלעים…
"בלה יש לך הודעה מאוסטין" נופר אמרה והביאה לי את הפלאפון בהודעה: " בלה.. זה לא ילך ביננו.. אני רוצה להיפרד, אוסטין" הוא כתב… ודמעה זלגה לי על הלחי אבל לא אני לא יבכה הוא לא שווה את זה
"מה קרה?" קים שאלה
"הוא נפרד ממני" אמרתי ואלכס נתנה לי חיבוק..
"טוב דיי… עכשיו אנחנו פוגשות את הבנים וזהו כלום לא יהרוס לנו את הרגע הזה" אמרתי
התקדמנו וראיתי אותם.. את הבנים.. נייל ליאם זאיין לואי ג'סטין והארי.. אותו הארי שאני מכירה עם התלתלים והעיניים הממיסות
זה תפס אותי. וזה לא עומד לשחרר.
הבחירה הזו. לחלק זו דרך חיים. במירכאות. כי אי אפשר לחיות ככה ואי אפשר לקרוא לזה ככה. יש בנות שהולכות עם זה עד הסוף – לטוב ולרע. ויש כאלה שמשתפנות באמצע, שמתנדנדות, שמתלבטות. שחסר להן הצעד הזה, המילים, התחושה. שקשה להן להתנתק מכל מה שהן הכירו ולצעוד אל החדש, אל הבלתי נודע.
אני אחת מהן. אני אהסס, אני אתלבט, אני אשתגע. אבל אני לא אצליח לעשות את זה.
הוא שם, תמיד, ברקע. מתקרב ומתרחק. צוחק לי בפנים. מתגרה בי. "בואי… התקרבי… אני יודע שאת רוצה… רק נסי אותי…" לוחש. אבל רק במוחי. ואף אחד לא יודע מה הולך במוחי.
הלכתי רחוק מדי. התקרבתי אליו יותר מדי. תפסתי את עצמי, עצרתי את עצמי.
יש בנות שנכנעות, שמתקרבות. חלקן מצליחות, רובן נכשלות. אני לא מנסה אפילו.
זה מנקר במוחי. טיק, טיק, טיק, טיק. כל היום. כל הלילה.
בואי, לכי, תעשי, תאמרי, תתקרבי, תתרחקי. הוא מכתיב את חיי. הוא הופך אותם לקשים. כל יום אני נאבקת בדחף ללכת איתו. ללכת עד הסוף. ואולי לא אחזור. ואולי כן. אולי אסבול. ואולי איהנה. כי אף אחת עוד לא הייתה שם.
וחזרה לספר.
אף אחת לא חזרה משם, כי הרבה לא הולכות. ומי שהולכת – נשארת. לעד. כי אי אפשר ללכת ולחזור. זה בלתי אפשרי.
הוא תופס, כובש, כובל, נותן ולוקח מיד, מדבר ושותק, הולך ונושם. אבל לא באמת. כי הוא לא אמיתי. והוא לא יהיה אף פעם.
הוא חלום.
הוא חלומי.
הוא מה שכל אחת רוצה. במודע. או שלא. בתת-מודע. כולן רוצות אותו בסתר ומפחדות ממנו כלפי חוץ.
אנחנו כמהות לו, רודפות אחריו, כמעט ונכנעות. אך בסוף מתגברות, חוזרות לשגרה. ממשיכות בחיינו כאילו שעד לפני רגע הם לא עמדו להשתנות מקצה לקצה.
או להיגמר… אבל לא לא אכפת לי אני יתקדם אלייו.. ידבר עלייו.. אני יסטה מהדרך שבה לימדו אותי… אני כבר לא יהיה הקשה להשגה כמו ביום הראשון שראיתי את הארי אני מתגעגעעת אלייו

התקדמנו לעברם…
"בנות? איך נכנסתם?" לואי שאל..
"קנינו כרטיסים למאחורי הקלעים…" נופר אמרה וחייכה את החיוך הממיס שלה.. אבל זה היה מוזר ם לא זיהו אותנו
"אנחנו חייבית לבקש שיפסיקו למכור כרטסים למאחורי הקלעים למעריצים" לואי אמר
"מה שתגיד" הארי אמר והיה עזוק באייפון
"תגיד מה אתה עושה?" ג'סטין שאל
"אני.. בעוד חמש ארבע שלוש שתיים אחת.. נשלח" הארי אמר
"אתה מה?" זאיין שאל
"רווק" הארי אמר וחיוך עלה על פניי
"מה? למה?" ליאם שאל
"סתם מעצבנת" הארי אמר
"יודע מה… אני מתגעגע לימים שהייתי רווק.. לחופשיות.." ג'סטין אמר והוציא את האיפון
"מה אתה עושה?" אשלי שאלה..
"לא עינינך" ג'סטין אמר… זאיין שחף לג'סטין מרפק
"אני נפרד מסלינה" ג'סטין אמר וחייך חיוך מאולץ
"אז גם אני" נייל אמר
"אני הולך עם הזרם" ליאם אמר… בינתיים ליאם ונייל נפרדו מהחברות שלהם.. כמו ג'סטין והארי וגם זאיין עשה כמוהם וגם לואי..
"אז איך קוראים לכם?" לואי שאל
"אתם באמת לא מזהיים אותנו?" קים שאלה
"לא… יש הרבה מעריצות בקהל.." הארי אמר
"יש לי רעיון" אמרתי לבנות.. והוצאתי את האייפון וסימסתי להארי :" זוכר אותי?" ושלחתי.. אחרי שתי שניות להארי הייתה הודעה…
"מי שלח לך עכשיו הודעה?" ג'סטין שאל
"בלה…מוזר הרבה זמן לא דיברתי איתה.." הארי אמר
"מה היא כתבה?" לואי שאל
"עם אני זוכר אותה" הארי אמר
"נוו תכתוב לה משהו" ליאם אמר
הארי כתב משהו.. וזה הופיע אצלי בפלאפון… "כן.. אני בלונדון.." הוא כתב
"רוצה להיפגש?" כתבתי
"היא רוצה להיפגש" הארי אמר
"היא עם הבנות?" לואי שאל
"לא יודע.." הארי אמר
"תשאל" ליאם אמר
הארי סימס לי… זה הצחיק אותי.. הוא מסמס לי אבל הוא לא יודע שאני עומדת מולו..
הוא כתב:" כן… תגידי את עם הבנות?"
"כן…" סימסתי
"יופי.. איפה אתם?" הוא סימס לי
"מולך" כתבתי לו

"היא אמרה שהיא מולי…" הארי אמר
"מה זאת אומרת מולך?" נייל שאל
"הלוווו??!!?! מולך…." אמרתי.
"בלה?" הארי שאל
"אתם באמת לא מזהיים אותנו אה… רק שנתיים עברו" אמרתי
הארי לא דיבר רק התקרב עליי וחיבק אותי
נופר קפצה על לואי אלנה על זאיין אשלי על זאיין.. אלכס על נייל… וקים על ליאם