מה שהם היו רוצים- פרק 3 חלק א'

º שארלוט º
היום הראשון ללימודים עבר כמו כל ימי הלימודים הראשונים בשנה. רק שהפעם הוא היה שונה, מפני שבפעמים הקודמות לא הייתי צריכה להעמיד פנים שלא כואב לי הגב. מאז שנכנסתי למבנה של התיכון רק רציתי לקחת את הספרים שלי לשיעור היסטוריה ולהתיישב על הכיסא שבכיתה שלי.
"בוקר טוב, שארלוט," בירכה אותי מילה בזמן שהכנסתי לתוך הארונית שלי את הספרים של שאר השיעורים של היום שכרגע אותם אני לא צריכה.
לקחתי נשימה ואילצתי את עצמי לחייך. אני לא הולכת להתנהג ברשעות לחברה הכי טובה שלי. "בוקר," אמרתי וסגרתי את הארונית. היא כרכה את זרועותיה סביבי לחיבוק גדול.
"התגעגעתי אלייך! אם לא הייתי צריכה לטוס, הייתי באה לבקר אותך. אבל הקטע הוא שנתקעתי בפילדלפיה יותר מהצפוי ורק אתמול חזרתי."
"זה בסדר," אמרתי והחנקתי אנקת כאב. החיבוק שלה היה מוחץ ובהחלט לא נעים כמו חיבוקים מוחצים שהייתי מקבלת ממנה תמיד. התנתקתי ממנה בעדינות וסימנתי לה שכדאי שנזוז לכיתה. מיד התאבנתי על מקומי. עוד דבר שלא ציינתי בכך השנה הזאת שונה היא אית'ן. קיוויתי שלא אראה אותו יותר מאז הפעם האחרונה, גם אם היא הייתה יחסית בסדר ומעט מביכה, ולרוע מזלי ראיתי אותו נכנס לתיכון לצד קלר מקסוויל.
בואו ואספר לכם דבר או שניים על קלר- הוא הבחור הכי פופולארי בבית הספר, וגם הבן אדם הכי סנוב ושחצן שיכול להיות. הוא מתנהג כאילו הוא הגיע מהחברה הגבוהה, הנעלה ביותר שיכולה להיות. להפתעתי הרבה אית'ן היה איתו, מה שאומר שגם אם הוא חדש בבית הספר הוא נחשב מהרגע הזה לאחר מהפופולאריים. ואני, כמובן, חשבתי שהוא בחור נורמאלי מבי כל הבחורים שאני מכירה. והם מעטים ביותר.
מאחוריהם השתרכו שאר המקובלים שכללו את ונסה הנדרי ואנדרו לוויס שנמצאים בשכבה שלי.
אית'ן, בהמשך דרכו לאן שהוא היה צריך ללכת, פגש במבטי- שאותו מיהרתי להסתיר על ידי השפלת ראשי- כשעבר אותי ואת מילה. ראיתי שהוא מתעלם בהפגנתיות ממני, על אף הביישנות שהוא כבר שם לב אליה יום קודם לכן. הוא לא אמר 'היי' או 'מה קורה?' כפי שמכרים אומרים אחד לשני. אבל למה ציפיתי? הוא בסך הכל עזר לי והיה נחמד כדי לעשות רושם טוב.
"מי החתיך החדש?" מרפקה אותי האלי, עוד חברה טובה שלי שבדיוק נעמדה לצידי ונשאה את מבטה לאית'ן שהמשי לצעוד בהמשך המסדרון ונעלם כשעבר למסדרון אחר.
"אית'ן בלייק," אמרתי אוטומטית. אמא שלי סיפרה לי קצת עליו ועל אימו אחרי שהחזרתי את דני לאורווה שלה.
"אז את מכירה אותו," אמרה האלי בידענות ויכולתי לחוש את החיוך הרחב על שפתיה. "מאיפה?"
זעתי באי נוחות במקומי וסידרתי את הספרים בחיקי. "הוא שכן שלי. אמא שלי רוצה למכור לאימא שלו סוס."
"אה-הא. גם חתיך וגם רוכב על סוסים. בהחלט שילוב מנצח," אמרה האלי ותפסה במרפק ידי. "קדימה, אנחנו הולכות לדבר איתו."
"לא!" אמרתי ונטעתי את רגלי ברצפה. "האלי. בבקשה."
"נו, תפסיקי עם הביישנות הזו שלך. הוא צריך לדעת איזו שכנה מדהימה יש לו," התעקשה.
"כבר עברנו את השלב הזה. אנחנו מכירים," מלמלתי והתפללתי שיערי האדמוני יחפה על הגוון האדום שכיסה את פניי ברגע.
"ולא טרחת לספר לנו חדשות כאלה?" שאלה מילה ושילבה את ידיה, בעודה מרימה את אחת מגבותיה.
"קודם כל, לא ידעתי שהוא עומד ללמוד כאן. שנית, זה לא שנפגשנו במצב נורמאלי, אם אפשר לומר," השבתי בנימה מתגוננת. לפני שהאלי יכלה להוסיף משהו המשכתי במהירות, "ולא, אני לא הולכת לספר שום דבר ממה שקרה כי.. טוב, זה היה מצב מביך ואני דיי בטוחה שלא ממש אכפת לו מזה והוא שכח כבר מה היה. אז אפשר כבר לזוז להיסטוריה או שאנחנו נמשיך לדסקס פה על אית'ן?"
האלי נאנחה. "הייתי רוצה להמשיך לדסקס עליו, אבל את לא תתני לנו אז כנראה שרק נותר לנו להמשיך להיסטוריה. המהפכה הצרפתית מחכה לנו!"
×
מאוחר יותר, בסוף של אחד השיעורים, אספתי את דבריי ולפתע ראיתי מולי את אית'ן. הוא חייך חצי חיוך ונתן לי חצי נפנוף בעודו אומר, "היי, שארלוט."
מצמצתי בהפתעה. רק עכשיו הוא החליט לפנות אליי? "היי, אית'ן."
"בדיוק ראיתי אותך כשעברתי ליד הכיתה. לא ידעתי שאת לומדת פה," אמר. לא ידעתי אם הוא סתם עובד עליי או שהוא אומר את האמת.
גיחכתי בעצבנות. "כן, איזה עולם קטן." עולם קטן או לא, זה התיכון היחיד שיש בעיירה שלנו ככה שאין ברירה אלא ללכת אליו. הורדתי את פניי מעיניו הנעולות על שלי ועשיתי את עצמי מתעסקת בספריי המעטים שהכנסתי בהיסח דעת לתיקי. "ראיתי אותך בבוקר בכניסה עם קלר מקסוויל."
"באמת?" שאל בנימה מופתעת. "לא ראיתי אותך שם."
"הייתי ממש בהמשך המסדרון. אתה הבטת בי?" ניסיתי לעזור לו להיזכר אם הוא סתם משחק את עצמו. "ליד הארוניות."
"אני לא-"
הוא נקטע על ידי קולו המקפיץ של קלר לצידו. "היי, אחי. לאן נעלמת פתאום? אנחנו צריכים אותך לנבחרת הפוטבול. המבחנים עכשיו."
"באתי לומר שלום לשארלוט," השיב במשיכת כתפיים.
"עזוב אותה," לחש לו, לחישה צורמנית כזאת שיכולתי לשמוע. אני לא יודעת אם הוא אמר זאת בכוונה או לא. "היא לא בליגה שלך. אני אכיר לך מישהי טובה ממנה. קדימה, אנחנו לא רוצים לאחר למאמן ארווין."
"בטח," מלמל והלך בעקבותיו של קלר שמשך אותו בזרועו, משאיר אותי יושבת בכיתה לבד- מרגישה ממש מטופשת שבכלל דיברתי איתו. קלר צודק, אני ממש לא בליגה שלו אז למה בכל זאת אכפת לי?