מה שהם היו רוצים- פרק 3 חלק ב'

º אית'ן º
אולי קלר הגזים בתגובתו לכך שדיברתי עם שארלוט, אבל לא היה בא לי להתחיל לריב איתו עליה, אז שתקתי ונתתי לו לגרור אותי. היינו בדרך לאולם הספורט בשביל המבחנים להרכב החדש של קבוצת הפוטבול, מלבד כמה שחקנים שנותרו- כולל קלר הרכז- לשנתם האחרונה בקבוצה. הוא זכר שפעם נהגנו לשחק פוטבול ולראות את המשחקים בטלוויזיה, ובנוסף סיפרתי לו שהייתי שחקן פוטבול בבית הספר הקודם כך שהוא הציע לי להצטרף לקבוצה.
"זה יהיה אדיר. אני בטוח שתצליח להצטרף אלינו," אמר קלר בהתלהבות. "אני אפילו אומר למאמן כמה מילים טובות עלייך. אחרי הכל, אני רכז הקבוצה ויש לי חלק נבחר מהבחירה לקבוצה."
"אל תאכזב," אמרתי בצחוק. כשכמעט נכנסנו לאולם דרך הדלתות הכפולות, ונסה יצאה מהם וקפצה על קלר בחיבוק.
"שמעתי שאתם מרכיבים קבוצה חדשה," אמרה. "שיהיה בהצלחה."
"אני לא צריך את זה, אית'ן הוא הנבחן כאן," אמר קלר וקרץ אליי. ונסה התנתקה ממנו וקפצה לחבק אותי. אני לא מכיר אותה אפילו יום אחד והיא כבר מתנהגת כאילו אנחנו מכירים שנים.
"שיהיה לך בהצלחה, אית'ן."
"תודה," אמרתי בחצי חיוך. בכל מקרה, היא הייתה נחמדה.
"אני יכולה להישאר לראות את המבחנים?" ביקשה מקלר בעיני במבי.
"תעשי מה שאת רוצה," אמר במשיכת כתפיים ופתח לשלושתנו את הדלתות. האולם היה ענק, ומפה לשם התרוצצו שחקני פוטבול עם הכדור בידיהם. המאמן שרק במשרוקית כשראה את קלר נכנס ואמר לכל הנבחנים לעמוד בשתי שורות מולו. עמדתי בשורה הראשונה באמצע, והקשבתי להוראות של המאמן לגבי מה שהולך להיות במבחנים. בינתיים, זה היה קלי קלות- ידעתי לעשות את כל הצעדים שהמאמן אמר שנצטרך- והוא ביקש שנחליף לבגדי ספורט לפני שנתחיל.
קלר הוביל אותי למלתחות ושם הוא זרק לעברי את הבגדים שאצטרך ללבוש. גופיה ומכנסי טרנינג קצרים.
"אז איך עד עכשיו?" שאל קלר. "מתמצא?"
"אתה יודע, זה לא ממש בעיה להצליח פה במבחנים," אמרתי בזמן שהחלפתי לבגד הספורט.
"אלא אם כן אתה גרוע בזה," אמר ואז הוסיף יותר בשקט כדי שרק אני אשמע, "וחצי מהנבחנים כאן היום הם גרועים. תאמין לי. הם באים כל שנה ולא מוותרים."
גיחכתי. "אין לך בושה."
"מה? אני כנה."
"ומה אם הם השתפרו?" שאלתי וסימנתי לו שנצא כשסיימתי להתלבש.
"הם לעולם לא ישתפרו," אמר בקול. "אני בונה על כך שהם לא ותמיד צודק. אין לך אמון בי?" הוא ראה את צל החיוך שבפניי והתרצה. אין ספק שבעשר השנים האחרונות גם הוא השתנה מאיך שהכרתי אותו. יהיר יותר, כריזמטי, מנהיג. פעם הוא אפילו לא יכול היה לעשות משהו מבלי לשאול אותי קודם, כאילו שאני מוביל את כל המהלכים בחיים שלו.
אהבתי את קלר החדש.
×
הייתי כבר מיוזע ואדרנלין זרם בעורקיי לאחר שעה של מבחנים שהמאמן רצה שכולנו נעשה. הרגשתי שהלך לי טוב, וקיוויתי שאוכל גם בבית הספר הזה להתקבל לנבחרת הפוטבול. לא סיפרתי לקלר אך בבית הספר הקודם הייתי הרכז הראשי בדיוק כמוהו. כדי להימנע מחשיבה לא נכונה של קלר, נמנעתי מלספר לו על כך ובעיקרון הוא חושב שהייתי סתם שחקן פוטבול מצטיין.
"היית אדיר," אמר קלר וחיוך רחב על שפתיו. "המקום שלך בקבוצה שלנו שמור."
חייכתי וניגבתי את הזיעה ממצחי עם המגבת שקלר הביא לי כשהמבחנים היו לקראת סיום. "זה היה עוד יותר קל ממה שחשבתי."
"לשחקנים מצטיינים כמוך? ברור שזה יהיה קל." הוא נתן לי אגרוף בזרועי. "עכשיו לך תתקלח. אני מריח את האדרנלין שלך ממרחק."
"מצחיק," גלגלתי עיניים ונכנסתי למקלחות שבסמוך למלתחות.
כשסיימתי והרגשתי רענן מתמיד, אני וקלר יצאנו מאולם הספורט, כשקולה של ונסה הקפיץ אותי. שכחתי שהיא ראתה את המבחנים. בגלל שלא ראיתי אותה כלל- בטח התיישבה במקום שלא שמתי לב אליו, שכחתי שהיא שם.
"אית'ן, היית מדהים," אמרה. "אף אחד שם לא משתווה לכושר המשחק שלך."
הרמתי את זווית פי. "תודה."
"היי, מה איתי? אני הרכז, את יודעת," אמר קלר, מנסה להתלוצץ.
"אל תהיה טיפש, קלר. ברור שאתה הכי טוב מבין כל השחקנים בקבוצה שלך." היא הסתכלה בשעון שעל מרפק ידה השמאלית. "טוב, אני צריכה לזוז למתמטיקה, אבל נדבר מאוחר יותר?"
"בטח," הנהן קלר.
"אית'ן," היא הנהנה לכיווני והלכה, שיערה השחור כזפת מתנפנף מאחורי.
קלר התקרב אליי יותר. "מתערב איתך שהיא בעניין שלך, אחי."
"מאיפה לך לדעת?" שאלתי והרמתי גבה.
"אני מכיר אותה מספיק זמן בכדי לדעת על מי היא דלוקה," אמר ומרפק את צלעותיי. "נראה שהפעם זה עלייך."
"נגיד." לא התייחסתי לזה ביותר מידי אכפתיות. רק עכשיו חזרתי העירה ולא מתאים לי קשר חדש אחרי שנפרדתי מליליה לפני שלושה חודשים, כשאימא שלי בישרה לי על כך שאנחנו הולכים לעבור דירה במרחק של ארבע שעות נסיעה מהעיר. ליליה הייתה הרוסה, וכך גם אני, פחות או יותר, מפני שהנחתי שקשר בשלט רחוק לא ממש יעבוד.
"טוב, אם אתה שואל אותי, אתם נראים לי דיי מתאימים," אמר קלר באגביות.
לא נראה לי.